הנשיאה בעול של עבודת ד' עמל התורה וקיום המצוות היא המפתח לנשיאת האדם אל על
א. וידבר ד' אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון גם הם..' (במדבר ד, כא-כב)
'כמו שצויתיך על בני קהת, לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה' (רש"י)
המילה 'נשא' באה כאן לכאורה במשמעות של מנין וספירה. אך יש לחקור מדוע לא נאמרה המילה המקובלת, 'פקוד'.
הפסוק אומר לספור את בני גרשון 'גם הם', ורש"י אומר כמו שציויתי בענין בני קהת. ובפרשת במדבר פירש רש"י על הפסוק (ד,ב) 'נשא את ראש בני קהת' – 'מנה מהם את הראוים לעבודת משא'. כלומר שלדעת רש"י הביטוי נשא, פירושו ספירה של אלה שראויים למשא. ובאמת הביטוי עבודת משא חוזר שוב ושוב בענין עבודת בני לוי.
מאידך, המילה 'נשא', שמזכירה לנו גם את 'כי תשא את ראש בני ישראל', נשמעת כמו נשיאת ראש, הרמת ראש. ואפשר לומר, שמי שמקבל עליו עול של עבודת ד', הריהו זוכה להרמת ראש. להתרוממות ועליית מדרגה. ללמדך, שבעבודת ד', העמל בתורה ובמצוות, הוא המפתח הגדול לעליה והתעלות רוחנית, המעניקה לאדם, כבוד וערך מיוחד.
ב. 'ונשאו את יריעות המשכן.. ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר אשר על המשכן (במדבר ד, כה-כו)
'כלומר הקלעים והמסך של חצר, הסוככים ומגינים על המשכן ועל מזבח הנחושת, סביב' (רש"י)
ההתרוממות וההתחברות לד', אינה יכולה להיות בנויה על התפשטות בלתי מבוקרת, אל האינסוף. העולם הזה הוא עולם של גבולות. לכל השראת שכינה, ולכל הקרבה והתקרבות מצידו של האדם אל הקב"ה, יש צורך בהגנה ובשמירה.
הרוצה לשאת במשא העבודה, באופן שתרומם אותו באמת לד', ולא יפול בדרך, ילמד כי יש צורך לשאת את כללי התורה, הסוככים ומגינים, על השראת השכינה בליבו של האדם.
ג. 'בני מררי.. וזאת משמרת משאם.. קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם..' (במדבר ד, כט-לב)
'ויתדות ומיתרים היו ליריעות ולקלעים מלמטה שלא תגביהם הרוח, ויתדות ומיתרים היו לעמודים סביב לתלות בהם הקלעים..' (רש"י)
ההגנה אינה בנויה רק על כיסוי ביריעות וקלעים. ההגנה שהינה חלק בלתי נפרד מההתקרבות וההתרוממות לד', בנויה גם על עמודים שמעניקים יציבות, כמו עמוד השדרה לגוף. ובנוסף, יש גם צורך ביתדות ומיתרים, שימנעו הרמת היריעות על ידי רוח זרה.
הווה אומר, הרוצה לעבוד את ד', לא די שיכסה ויגן, יש גם צורך שיאבטח ויחזק את הכיסויים וההגנות. אין המדובר כאן בגחמותיו של כל אדם, והמצאות חסרות בסיס של חומרות מקולקלות. אלא באותם כיסויים והגנות, עמודים ויתדות, שהתורה שבכתב ושבעל פה, נותנת לנו את גדריהם המדוייקים.
ד. 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בד' (במדבר ה, ו)
'הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר..' (רש"י)
'כבר באה הקבלה שזה נאמר על גזל הגר, כי אמנם הגוזל אותו, מחלל שם אלוקיו בעיני הגר, אשר בא לחסות תחת כנפיו, ולכן יקרא מועל בקודש..' (ספורנו)
פתאום מזכירה תורה את ענין מי שגזל את הגר, ונשבע לו לשקר. מדוע דוקא כאן?
על שבועת שקר נאמר 'לא תשא את שם ד' אלוקיך לשווא'. שוב לשון של נשיאה. ואמרו חז"ל, לא תשא – לשון שבועה. והקשר בין הדברים הוא, שבעצם כשהאדם נשבע, הוא אומר, הרי זו אמת כמו שהקב"ה אמת. ובזה הוא מקשר ומרומם את המציאות הקטנה, ואולי אפילו הקטנונית שהוא עסוק בה, אל הקב"ה. על זה אמר הקב"ה, אל תעשה זאת לשקר. זוהי עבודה גדולה וקדושה. אל תעשה זאת לשווא. אל תמעל.
ואולי אפשר להוסיף אל תמעל בתפקידך, לחבר ולקשר את המציאות הגשמית לדבר ד'. אל תעשה חבורים שקריים.
ג. 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל' (במדבר ה, יב)
שוב לשון של מעילה. משהו היה אמור להראות אחרת. מישהו מעל.
והנה גם בקשר שבין איש ואשתו אנו מוצאים לשון של נשיאה. נשואין. לשאת אשה. וכאן הלשון היא לשון של התקשרות והתחברות. וההתקשרות הזו, הנישואין, נעשים על ידי חופה. על ידי הגנה וכיסוי משותף ביחד, שהוא יוצר את היחוד, וההתאחדות, בצניעות קדושה, ובטהרה.
גם הנישואין האלה צריכים שמירה, צריכים חופה. גם כאן מדובר בעבודת משא. לשאת את העול של הנישואין. ודוקא על ידי נשיאת העול והעבודה על הזוגיות הבריאה והמקודשת. דוקא על ידי השמירה וההגנה והצניעות, זוכים להתרוממות והתקשרות מיוחדת.
ד. '..איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר.. כל ימי נזרו קדוש הוא לד' (במדבר ו, ב, ח)
'..שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף..' (רש"י)
יש מצבים שאדם מוצא כי הזהירות והשמירה בסכנה. כגון כשחוה חויה קיצונית לא נעימה. או נפגש עם רפיון גדול. אז צריך האדם להתקדש עוד יותר מן הרגיל, ולהזיר עצמו מתאוות עולם הזה. לפרוש למשך תקופה, גם מדברים שהיו בתוך הסביבה המוגנת. עד כדי כך, צריך האדם לעבוד קשה ולעמול, על מנת שיזכה שנזר אלוקיו, כתר אלוקיו, יהיה על ראשו. על מנת שיזכה לשאת ראש.
ה. 'יברכך ד' וישמרך.. יאר ד' פניו אליך.. ישא ד' פניו אליך..' (במדבר ו, כד, כו)
'ישא ד' פניו אליך – יסביר לך פנים להצליחך ולשמחך' (חזקוני)
גם כאן ממשיך היסוד, שבמקום שיש ברכה, צריך גם שמירה. יברכך ד', וגם ישמרך. ואם תזכה לשמירה, הרי שמתוך כך תזכה גם להארת פנים. 'ליתן לך חיים, כדכתיב, באור פני מלך חיים' (חזקוני). ומתוך הברכה שעמלת לשומרה. ומתוך החיים שיאירו בך. תזכה לבסוף גם להסברת פנים מאת ד'.
ויתכן שבברכה זו, רמוזה המדרגה הגדולה לה יכול לזכות הנושא בעול עבודת ד', המתרומם ומתחבר ומתקשר אל הקב"ה, הלא היא מדרגת הנבואה. וכמו שנאמר, 'משא דבר ד' אל ישראל ביד מלאכי' (מלאכי א). ומצודת ציון שם פירש, שהמילה 'משא' פירושה כשלעצמה - נבואה. והמילים דבר ד' רק נאמרו לתוספת באור. ורש"י שם כתב, 'דבר הנמסר למלאכי, לשאת אותו אל בני ישראל'.
הווה אומר, הנשיאה בעול עבודת ד', תביא את האדם להיות ראוי לשאת את דבר ד', מהעולם העליון לעולם הזה.
ו. 'וישמע את הקול מידבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים (במדבר ז, פט)
'הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאוהל מועד' (רש"י)
גם התגלות הנבואה האלוקית, השומעת את דבר ד' הבא מן האינסוף, זקוקה לבסוף לגבולות גשמיים, מוגנים ומוגדרים. אי אפשר להתחבר לד', מתוך חויה רוחנית חסרת גבולות, מתרגשת כמה שתהיה. בסופו של דבר, ובראשו, צריך חופה, כיסוי, יריעות, עמודים, הגנה סביבתית. רכוז פנימי.
עתה אפשר לומר כי פרשת 'נשא', באה ללמד אותנו על העבודה והעמל והנשיאה בעול, הנדרשים לשם התרוממות ונשיאת ראש, ולשם התקשרות והתחברות עם הקב"ה בחופה ובנישואין, כזו שתוכל להוביל אותנו ל'ותשאני רוח', לנבואה, לנשיאת דבר ד' אל בני ישראל, ולחבר את המציאות האלוקית השמיימית עם העולם הזה הגבולי. להאירו באור אינסוף.
[ח סיון תש"ע]