רחל גונבת התרפים יעקב גונב לב לבן יוסף אומר גונבתי ומייצר מיצג שבנימין גנב. מה הענין? ואיך זה קשור לחנוכה
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכד' כסליו תשפ"ה
א. בראשית מא' – ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם... וייקץ פרעה. ויישן ויחלם שנית.. וייקץ פרעה והנה חלום.
ב. בראשית מד' - ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדף אחרי האנשים והשגתם ואמרת אלהם למה שלמתם רעה תחת טובה. הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו הרעתם אשר עשיתם.. ויאמרו אליו למה ידבר אדני כדברים האלה חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה.. ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב. אשר ימצא אתו מעבדיך ומת.. וימצא הגביע באמתחת בנימן.. ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמני. רש"י - הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש ולדעת מדעת ומסברא ובינה כי אתם גנבתם הגביע. אלשיך - אין ספק כי על סגולת הניחוש שבו חמדתם אותו, ומה המעשה הזה בלי דעת, כי הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני בחכמה. משך חכמה - שמא יאמרו שכיונו כמו שגנבה רחל התרפים להפריש לבן מעבודה זרה, כן כיוונו להסיר יוסף מניחוש, דבני נח הוזהרו על הכישוף. לזה אמר.. כי בזה לא יפרישו אותו מניחוש.. אם לא בגביע, ינחש בדבר אחר.
ג. בראשית לא' - ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה.. אונקלוס – ונסיבת רחל ית צלמניא דלאבוהא. בראשית לא' - ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא.. ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי.. זה עשרים שנה אנכי עמך.. גנבתי יום וגנבתי לילה. אונקלוס - נטרית ביממא ונטרית בליליא.
ד. בראשית מ' - כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה. כי גנב גנבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור.. ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. רש"י - מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים.
ה. בראשית מט' - שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם. רש"י - אומנות זו של רציחה, חמס הוא בידיהם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו. רמב"ן - כלי חמס הם מגורותיהם, חייהם.. ובעבור זה יחלקם ביעקב.. נחלת שמעון בתוך בני יהודה.. ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל. ספורנו - והיה הכבוד הראוי לראובן ראוי להם בנפלו ממנו. אמנם כלי חמס מכרותיהם. וזה לא יאות למלך אשר במשפט יעמיד ארץ.
ו. זוהר ג' תוספת שג. - ר' יהודה שאיל לר' אבא למה היה הכהן מניף את הלוים אמר לו מלה"ד לתינוק כשהוא בוכה וכועס מה עושין כדי לפייסו א"ל רבי יהודה מניפין אותו ומנענעים אותו כדי לשתקו א"ל.. כך היא מדת הגבורה כועסת ורוגזת.. שהם מתגברים ומתקשים באפם ועברתם לצאת לעשות דין לכלות ולהכרית בני העולם אזי הכהן שהוא החסד העליון מניף אותו הצד של הלוים שהיא מדת הגבורה כדי לשכך ולשקט רוגזה וכעסה..
ז. שמות ג' - ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים. אבן עזרא - ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא.
ח. ישראל ותחיתו ו' - יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני, בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מכל מקום הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה. והקדושה לוקחת בחזרה את כל האורות הגנובים הללו, ומעמקי האמונה הציורית והתארת אידיאלי המוסר מתגדלים ומתאמצים יותר ויותר על ידי שבית האויב והחזרת כל הנפש והרכוש אשר לקח, בהעשותו כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן.
ט. חבקוק ב' - כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. סנהדרין צח. - ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'.
י. שבת לב: - ר"מ ור' יהודה חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ציצית. עין איה שבת פ"ב רכ' - אחד מיסודי הדרכים איך להשריש חבת התורה קדושתה וכבודה בלב הבנים, הוא שיכירו וידעו שאבי המשפחה הוא מתהלל ומתפאר בשם ד', בתורתו ובמצותיו. ע"כ הנשיאה ברמה, בגלוי לעין כל, את דגל התורה ומצותיה, זה מוכיח את גודל היקר הפנימי שלבבו ירחש להם, ומביא את הבנים להשכיל עד היכן כח קדושת התורה מגיע. ואין לך דבר המביא את הדורות הבאים להזניח את התורה ומצותיה וכל הקדושה שהורישום אבותיהם, כאותו החזיון שראו בבית הוריהם, שהם מתבוששים עם קיומה של תורה. אע"פ שרואים שעושים בחדרי חדרים את המצות ביראת ד', מ"מ חסרון היקר הגלוי מביא רפיון טבעי, שסופו לצאת אל הפועל בקלקול יסודי. והקלקול היסודי הזה עלול לקעקע את הכל.. ההתפרסמות של נשיאות דגל שם ד' ית"ש ותורתו מתבחנת בשני אופנים: אופן אחד הפרסום הפנימי, שהוא מפרסם ברשותו הפרטית בגלוי שהוא עבד ד', שומר תורתו ומצותיו, ואינו מתבייש מבני הנכר והדומים להם הבאים בגבולו שלא יבוזו לו, בידעו את הכבוד הגדול הראוי להיות מורגש לשמירת ברית ד' א-להי ישראל ומצותיו. ע"כ הוא מתאמץ להראות גלוי לכל איך שביתו הוא בית מקודש לשם ד'. נעלה מזה, ההתפארות החיצונית שלא די שלא יבוש מבאי ביתו הזרים להטמין את רושם הקדושה הא-להית שבקרבו פנימה, כ"א גם כשהוא הולך ברה"ר בכל מקום בואו לא יטמין א"ע ובגלוי יתפאר בקדושת התורה ומצותיה לכל סעיפיהן. לשני אלה החלקים יתפלגו מצות מזוזה וציצית.. שפלות ההתגנבות כשהיא מוצאת מקום, תביא נגד קדושת התורה ביחש לפרסום הבית בפנים בביטול מזוזה, וביחש לפרסום החיצוני בביטול ציצית.. והיסוד הוא שלא יהיו פתחי הבית של איש הישראלי עשויים כמחתרת, שיוכל רק בדרך הסתר וגניבה לבא (בא) [בהם] אור ד' וקדושת קיום תורתו ושמירת בריתו, כ"א בגלוי ואהבת אמת המביאה להתהלל בשם קדשו, ואז הבנים ילכו בדרך הקודש להיות דוגלים בשם ד', וחפצי תורתו ושמירת חוקיו לשם ולתהילה כל הימים.