לכל דבר בחיינו יש ניגון פנימי אידאלי, מנגינת הקדושה הישראלית, ואם הניגון חסר בתפילה או במשפט או במלחמה או במדינה בכלל אז הכל חסר
מקורות לשיעור הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, ג' אלול תשפ"א
א. מלכים א' ח' – ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ד' א-להי לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום. להיות עינך פתחות אל הבית הזה.. ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת. רלב"ג - הכונה ברנה הוא השיר והשבח כי הוא קודם אל התפלה..
ב. ברכות ו. - תניא, אבא בנימין אומר, אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק, מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת שנאמר, א-להים נצב בעדת אל. ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, שנאמר, אלהים נצב בעדת אל. רש"י - במקום רנה - בבית הכנסת, ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב.
ג. שו"ע נא' י' - מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. ישתבח – הבוחר בשירי זמרה, מלך א-ל חי העולמים.
ד. ברכות ג: - אמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה.. אוה"ק א' הגיון הקודש סח' - האדם הוא סולם, שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, ונימי הנשמה הנם הכינור, שהולכת הזרמים והובאתם, מנעימות עליהם נועם קולם.. אוה"ק ב' החיות הא-להית העולמית ה' - הגלים העליונים פועלים על נשמתנו בלא הרף. תנועות הרוח הפנימיות שלנו, הרי הן תוצאות מאותן ההמיות שהכנור הנשמתי שלנו הומה, מתוך הקשבותיו שהוא מקשיב, את הד קול האצילות העליונה.
ה. במדבר י' - וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצצרת על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם, אני ד' אלוקיכם.
ו. פנקסי הראי"ה ד' קלד' - מלחמה, כמה נוראה היא התיבה הזאת.. כמה חדלי כח אנו להיות חפשים מהעול האיום והמבהיל הזה. "מלחמת החיים", היא אמרה רגילה. לוחמת בריה בבריה על קיומה. לוחם גם איש באיש, וגוי בגוי. אבל באדם הנברא בצלם א-להים, האדם שהטוב העליון מכל רכושו.. הוא ההכרה המוסרית הפנימית אשר לו, עומד הוא ללחום גם את מלחמתו, בתפארת המוסר, בצדק ובמשפט. לא יניח לזר לעשוק את קניניו, החומריים והרוחניים, יגן על כבודו, ילחם בעד קיומו המוסרי והמעשי. אבל רק כשהצדק והמוסר עומדים על ימינו, אז נכון הוא להקרא לוחם מלחמת ד'.. כשיודע הוא האדם שהוא אוסר את מלחמתו בצדק, אז הוא לוחם לא רק בעד עצמו, חפצו ומאויי לבבו, כי אם גם וביחוד בעד הצדק בעצמו. אז הוא קורא לא-להים בצדק, קורא אל א-להיו ויענהו. ותפילתו תאמץ חילו, תחזק רוחו בקרבו, ואור צדק עולמים, אור ד', עליו יופיע..
בחנוכת בית מקדש ד', אמר שלמה, ופנית אל תפילת עבדך ואל תחנתו ד' א-להי, לשמע אל הרנה ואל התפילה, אשר עבדך מתפלל לפניך היום. התפילה השלימה, התפילה הבטוחה, והראויה להיות מתקבלת, המאמצת את האיש ואת עם, היא התפילה המעוטרת בשני תואריה: רנה ותפילה.. לבקש את מחסורו אשר יחסר לו, גם היא תפילה תקרא, אבל היא תפילה שאין עמה רנה, אין בה הרוממות הנפשית, הנכונה להיות מתלוה עם המוסיקה הא-להית, כי אם בהיות האדם יודע שעם מילוי משאלו ימלא ג"כ משאל הצדק, שהיא עצם רנת ישרים. "כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו". כהאיש כן הגוי. במלחמת עם בעם, כשמזדמן הדבר שהמצב מסוכסך ותוכן הצדק מעורפל הוא, המית הנפש עולה אמנם מתוך קנאת החפץ למלא דוקא את ספוקו הוא. תפילה כזאת תפילה היא, אבל עוד איננה תפילה שיש עמה רנה.. אבל כאשר יבא גוי לא חסיד, ויתנפל על גוי צדיק בריבו, ובלא משפט עמים רק בכח הזרוע ירצה לנשל עם מאחוזתו, לפגע חסנו וכבודו, קנאת עם כזאת כשהיא מתעוררת לחמת נקם ולמלחמת מגן, קנאת ד' צ-באות היא. קנאת הצדק, שהוא אור
א-להי עולם בעולמו. תפילה הבאה ממעמד נפש כזה, היא תפילה שלימה, מעוטרת בצדק, בהוד המוסיקה, המכה את גליה במעמקי הנשמה, ומרוממת את הנפש, ומעטרת את הגוי בנזר ישועה.. והתפילה היסודית, הראויה להיות מתחברת עם המוסיקה הא-להית, היא התפילה המובטחת, הבאה להיכל הקודש העליון. המעוררת ימין ישע. "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'". תפילה שיש בה רנה. תפילה אידיאלית, אשר גם כל איש מוסרי, כל ישר לב, וכל דובר מישרים, יהגה לה כבוד ואמון, היא התפילה שהיא מחוברת עם הרנה. רנת חסידים, המובטחת להשמע, דרך שער השמים.. המחזה הרגיל במלחמת עמים כשבא האויב להתנפל על הארץ של העם השוקט, השומר את ארצו ויושב לבטח עליה.. כל זמן שמדת הצדק בעצמה עמומה היא אין כאן בטחון שלם. כאן, תפילה עניה היא, באין רנה.. אבל כשתבאו מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם, זהו תיאור של מלחמה, שהצדק נרמס בה ברגלים מצד הצר הצורר. אז באה הרינה עם התפילה, והתשועה קרובה לבא. והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ד' א-להיכם ונושעתם מאויביכם.
ז. דברים טז' – צדק צדק תרדוף. קובץ ב' רסז' - העונשים החברותיים, ביחוד בשביל היזק ממון, יש להם שני מקורות נפשיים, טוב ורע. האחד נובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עולה, והעושה עול צריך שיוסר, כדי שתתחזק ההכרה הטובה הזאת. והשני בא מתוך צרות עין, שהאיש האחר אין לו ליהנות בשלי, או לנגוע בשלי, מפני שההרגשה של השלי ושל האני היא חזקה ומגושמת באין שיעור.
ח. מאמרי הראי"ה 74 - אומלל הוא העם שאין לו אמונה אלקית. אומללות הן נשמות יחידיו, אע"פ שהוא נראה חי, פועל, מסדר וכובש, מנצח ועושה חיל, דוגל בדגל נאה בפוליטיקה העולמית, כל אלה לא יאשרוהו ולא ימלאו את המקום הפנימי של קודש הקדשים הריק בחייו העצמיים.