הערפל בו שרויה מדינת ישראל אינו אלא אור גדול הבא בעטיפה של סערה חברתית שתוכנה הוא אור וטוב ועליית קומה לאומית משמחת
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכח' ניסן תשפ"ג
א. שמות יט' – ויאמר ד' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. רש"י - בעב הענן - במעבה הענן וזהו ערפל. רשב"ם - בעב הענן - עב וחשך שלא להסתכל בשכינה. אבן עזרא - אמר הגאון, כי מקום הענן כמו קדש קדשים, ובעב - כמו קדש הקדשים. אור החיים - אולי שיכוין לומר לו כי לצד שהיה ה' רגיל לדבר עמו פנים בפנים לזה אמר אליו שידבר עמו באופן אחר דהיינו בעב הענן ולא יהיה הדיבור כל כך רוחני כרגילות הקודם, ונתן הטעם בעבור ישמע העם כשידבר עם משה ואם ידבר כסדר הראשון באספקלריא המאירה אין כח בישראל לשמוע הדברים לעוצם רוחניותם, וה' חפץ שישמיע המאמרים לישראל. פנים יפות - ערפל ענינו דכתיב [תהלים יח, יב] ישת חשך סתרו, והיינו דכתיב [קהלת ב, יג] יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, כי האור שהוא יותר מכח המקבל ידמהו לחושך, וכל הנעלה יותר ידמהו לערפל. שמות כ' - ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים.
ב. אורות הקודש ג' מוסר הקודש קד' - כל מה שעובר על אדם יחידי ועל נפשו, מאורעותיו מיום התחלת יצירתו עד הגמרו בשכלולו, עליותיו והדרגותיו, חליפותיו ותמורותיו, הכל בגודל עבר ועובר על היצירה הגדולה, על כל עולמים, ומה שעבר ועובר על כל עולמים עובר על כל אדם. אמנם ישנם ענינים כאלה שהתפיסה הכללית מקדמת בהם, ומתוך ההזרחה של היצירה העולמית, מתוך מעשה בראשית, באים להכרת הנפשיות הפרטית, וישנם דברים כאלה שהתפיסה הפרטית מקדמת לבא, ומהם מתפלש אור הידיעה על חכמת עולמים. וישנם הרבה פרקים שהנחלים נפגשים זה בזה, וממלאים זה את זה, משלימים ומבררים זה את זה.
ג. ליקוטי מוהר"ן א' קטו' - ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים. כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי הש"י, אזי מדת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי הש"י, ומזמין לו מניעה. והש"י חפץ חסד הוא, ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ב"ה, כמו דאיתא בירושלמי (תענית פ"א) אם יאמר לך אדם היכן אלקיך תאמר לו בכרך גדול שבארם, שנאמר אלי קורא משעיר (ישעיה כא'). ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחי' ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חשך, חשך הוא לשון מניעה, כמ"ש ולא חשכת. וז"פ הפסוק, ויעמוד העם מרחוק, כי כשרואין הערפל, היינו המניעה כנ"ל, עומדין מרחוק. ומשה, שהוא בחינות דעת כל ישראל, נגש אל הערפל, אשר שם האלקים. היינו אל המניעה, שבה בעצמה נסתר הש"י. עוד שמענו בזה מפיו הק', שהוסיף לבאר הענין הנ"ל, מה שהש"י בעצמו מסתיר א"ע בתוך המניעה כנ"ל. ואמר, כי הש"י אוהב משפט, וגם הוא אוהב ישראל. אך אהבתו שהוא אוהב את ישראל, היא גדולה יותר מהאהבה שהוא אוהב את המשפט. וע"כ כשהמדת הדין מקטרג על מי שאינו ראוי להתקרב להשי"ת.. והש"י הוא אוהב משפט, ע"כ הוא ית' מוכרח כביכול להסכים להזמין לו מניעות למונעו מדרך החיים, כפי הראוי לו לפי מעשיו הרעים, ע"פ הדין והמשפט.. כי הוא ית' אוהב משפט כנ"ל. אך מאחר שבאמת הוא ית' אוהב ישראל, ואותה האהבה של ישראל היא גדולה יותר מהאהבה של המשפט כנ"ל, מה עושה הש"י.. נותן רשות להזמין לו מניעות, אבל הוא ית' בעצמו מסתיר א"ע כביכול בתוך המניעות. ומי שהוא בר דעת, יכול למצוא את הש"י בתוך המניעות בעצמן.
ד. זוהר אמור צט: - יומא דר"ה איהו יומא דדינא ומלכא יתיב בכרסייא דדינא סנטירא קא אתי וחפי פתחא דמלכא ותבע דינא, ואף על גב דקודשא בריך הוא רחים ליה לדינא כמא דאת אמר (ישעיה סא) כי אני י-י' אוהב משפט, נצח רחימוי דבנוי לרחימו דדינא, ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו, פקיד למתקע בשופר בגין לאתערא רחמי מתתא לעילא.
ה. אורות הקודש ג' חסידות ח' - הקשור בקשר של אהבה אל הכלל כולו וחפץ בתקנתו וטובתו הרי הוא מקושר גם כן אל הרעים והחטאים שבו, ובזה יש מוצא לפגימה בקדושת הנשמה הטהורה, החפצה רק בקודש וטוב אמיתי. ובכל זאת מתעצמת כל כך נפש הצדיק, האוהב את הכלל, באהבת הבריות, אהבת האדם, וביחוד אהבת ישראל, עד שאיננו נסוג אחור משום דבר, ואפילו מפני פגימה רוחנית שלו. וסוף דבר שהוא מברר את עצמו כל כך עד שהוא מתקשר בתמצית הטוב של הכלל כולו, שבאמת כללות הכלל הוא לעולם טוב, טוב ד' לכל, והוא מתרומם עוד יותר על ידי אהבה זו, ועל ידי ההתרוממות הרוחנית שלו מתרומם גם כן הכלל, עד שאפילו הפרטים הרעים של הכלל הולכים ומתבסמים על ידי קישור הנפש של הצדיק, האוהב את הכלל באמת, בהם. אלא שמי שזו היא דרך עבודתו, צריך שיברר את עצמו מאד, ויהיה זריז וזהיר, שמעשיו ורעיונותיו וכל הרגשותיו יהיו באמת נתונים לטובת הכלל כולו, שזהו באמת מה שנוכל להבין מתואר רצון ד', שאז המחשבה הרוחנית שלו היא מתאחדת עם האיחוד של הכלל, ולא תאונה אליה רעה. אבל מי שבא להתקשר אל אהבת הכלל ונפשו עופלה בקרבו בפניות פרטיות שלו, אף על פי שניצוצי טהרה של אהבת הכלל כולו גם כן יש בו, מכל מקום אין הנשמה שלו עצמה מרוכזת ומאוחדת כראוי, וממילא אין קישורו עם הכלל כולו איתן, ויוכל להיות שתכוון סגולת קישורו אל הצד הגרוע והרע שבכלל, והטוב והסגולה שבכלל תתרחק מקשר נשמתו, ואז הוא נפגם באמת הקשר הזה. ועל כן אנו מוצאים חוש טבעי בהרבה בני אדם, בעלי יראה ותורה, שאינם חפצים להתקשר כי אם באהבת הטובים שבבני אדם ובסגולת האומה. וזהו באמת דרך נכון לפני כל אותם שלא נתבררו כראוי. אבל לא כך הוא דרך ד', הראוי לשלמי הנפש, אשר כח בידם לברר את עצמם ואת נטיותיהם, שהם חייבים, לבד האהבה היתירה לסגולת האומה, לאהוב את הכלל כולו, ולצפות לישועתו בכללו, לישועת כל פרטי הכלל כולו, באין פירוד כלל וכלל, ואם הם מוצאים בנפשם איזה ירידה או לקותא רוחנית על ידי הקישור לכל הכלל מפני חלקיו הירודים, לא יסורו אחור מדרך ד' הכללית הנאותה להם, אלא יזדרזו להקנות לעצמם את הבירור הראוי, באופן שיהיו יכולים להיות מקושרים אל הכלל כולו, מצד תמצית טוב ד', הטוב האמיתי, השרוי בו, ואז לא תגרם להם אהבתם האצילית שום פגם וירידה כלל, כי אם עליה ותוספת טהרה גבורה וקדושה.