בתוך כתר דוד המלך היה שרביט זהב, ומי שבכל זאת היה הכתר הולם את ראשו במקום של הנחת תפילין, אות הוא שראוי הוא למלוכה
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לד' סיון תש"פ
א. רות ב' – ויען בעז ויאמר לה הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך.. ישלם ד' פעלך.. ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ ותשב מצד הקוצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר. מלבי"ם - ובועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה ואמר לה גשי הלם שתשב למעלה בצד בועז [ומלת הלום מציין תמיד מקום נעלה ממדרגתו ועז"א אין הלום אלא מלכות].. אולם היא לא ישבה אצל בועז רק למטה מצד הקוצרים.. אלשיך - ויאמר בלבו אם תשב זאת בצד שהקוצרים בו אולי יהרהר ויחטא הקרוב אליה כי לא היו בדוקים אליו, על כן אמר לה גשי הלום שהוא קרוב אל עצמו בצדו.. אך היא אמרה בלבה הלא אם כה אעשה כי אשב בצדו, הלא אהיה נוכח פני הקוצרים והמה יביטו יראו בי וחטאו לא-להים על ידי, וטוב לי אשבה מצד הקוצרים נוכח פני בועז כי הוא לא יחטא להביט בי אשר לא כדת..
ב. בראשית טז' - והוא יהיה פרא אדם.. ותקרא שם ד'.. אתה א-ל ראי כי אמרה הגם הלם ראיתי אחרי ראי. אבן עזרא - והנכון שהוא כמו פה.. הכתב והקבלה - יש הבדל בין לשון פה, הנה, הלם, כי הלום יורה על הגדולה וחשיבות..
ג. שמות ג' – ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך.. זבחים קב. - אמר עולא, בקש משה מלכות ולא נתנו לו, דכתיב, אל תקרב הלום, ואין הלום אלא מלכות, שנאמר, מי אנכי ה' א-להים [וגו'] כי הביאתני עד הלום. רבינו בחיי - ועתה בתחלת נבואתו אמר לו "אל תקרב הלום", כי מלת "הלום" רמז לשכינה, שהרי לשון מלכות הוא, כענין שכתוב: "הבא עוד הלום איש", וכן: "כי הביאותני עד הלום".. שמואל ב' ז' - ויבא המלך דוד וישב לפני ד' ויאמר מי אנכי.. כי הביאתני עד הלם. שמואל א' י' - ויקרב שמואל את כל שבטי ישראל.. וילכד שאול בן קיש ויבקשהו ולא נמצא. וישאלו עוד בד' הבא עוד הלם איש ס ויאמר ד' הנה הוא נחבא אל הכלים.
ד. שמואל א' יד' – ויאמר יונתן אל נשא כליו עלה אחרי כי נתנם ד' ביד ישראל.. ויראו הצפים לשאול בגבעת בנימן והנה ההמון נמוג וילך והלם. רלב"ג - קול המוגים וההלומים.. מצודת ציון - ענין הכאה כמו והלמה סיסרא. שופטים ה' - ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו. מצודת דוד - והלמה סיסרא - הכתה ושברה את סיסרא. משלי יח' - שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלמות יקרא. מצודת ציון - ענין הכאה המשברת..
ה. תהלים עג' - כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה.. לכן ישוב עמו הלם.. רש"י - לפי שעמו רואים דרך רשעים צלחה ישובו על דרך הרשעים ללכת בדרכיהם. הלום.. פה. אלשיך - הלום שהוא להלאה עד ה', ולא יסוג אחור מאחרי ה'..
ו. שבת קיג. - ..גשי הלם, אמר רבי אלעזר, רמז רמז לה, עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב ביה הלם, שנאמר.. כי הבאתני עד הלם. וטבלת פתך בחמץ.. רבי שמואל בר נחמני אמר, רמז רמז לה, עתיד בן לצאת ממך שמעשיו קשין כחומץ, ומנו - מנשה. ותשב מצד הקצרים אמר רבי אלעזר.. רמז רמז לה שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק. ויצבט לה קלי ותאכל אמר רבי אלעזר, ותאכל - בימי דוד, ותשבע - בימי שלמה, ותתר - בימי חזקיה. ואיכא דאמרי, ותאכל - בימי דוד ובימי שלמה, ותשבע - בימי חזקיה, ותתר - בימי רבי. דאמר מר, אהוריריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא. במתניתא תנא, ותאכל - בעולם הזה, ותשבע - לימות המשיח, ותתר - לעתיד לבא. מהרש"א - דמלת הלום הוא מיותר.. וע"ש הראוי למלכות בית דוד כתר הולמתו כדאמרי' פ' כל הצלמים ולכך הלם חסר וי"ו ע"ש הולמתו.
ז. עבודה זרה מד. - ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב.. היכי מצי מנח לה, אמר רב יהודה אמר רב, ראויה לנוח על ראש דוד.. זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי.. בשכר שפקודיך נצרתי זאת היתה לי לעדות. מאי עדותה. א"ר יהושע בן לוי, שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו. והא בעי אנוחי תפילין. א"ר שמואל בר רב יצחק, מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין. ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות, נזר זו כלילא, עדות, א"ר יהודה אמר רב, עדות הוא לבית דוד, שכל הראוי למלכות הולמתו, וכל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו. ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך. אמר רב יהודה אמר רב, שמתנשא להולמו ולא הולמתו. רש"י - מקום תפילין. חריץ שבראשו למעלה מן הפדחת מקום שמוחו של תינוק רופס. שמות יג' ט' - ..ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ד' בפיך. רש"י סנהדרין כא: - ..לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישב בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו, והיא עדות לבית דוד, שכל הראוי למלכות, הולמתו.. מהרש"א ע"ז מד. - ואדוניהו לא היה לו חריץ בראשו והיה מתנשא ראשו ודחקו בה להולמו להיות מכוונת לו ולא הולמתו. שמואל ב' טו' - ויאמר המלך לצדוק השב את ארון הא-להים העיר אם אמצא חן בעיני ד' והשבני והראני אתו ואת נוהו. ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו.
ח. אוה"ק ד' האהבה הכוללת מט' - חוץ מהבושה של היראה, המאירה תמיד את דרך החיים, עם כל מכאוביה הנעימים, הממתקים את הבשר ואת הרוח, חודרת היא הבושה הפנימית מצד המחשבה. הדבקות הא-להית היא נשמת החיים של צדיקים יסודי העולם, והם תמיד מלאים צער ובושה, על אי האפשרות להלום את הרעיון האנושי עם האורה הא-להית, עם הגודל והשיגוב הא-להי, והם מתמלאים תמיד בושת פנים פנימית, הזה הוא תוכן ראוי לגודל וקודש הא-ל הגדול הגבור והנורא מרום קדוש ב"ה, אשר לו דומיה תהלה. והצער והבושה הללו הם הם מעלים אותם תמיד, ואת היסורים הללו הם מקבלים באהבה, עושים באהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
ט. קובץ ב' רצט' – כל רוח הקודש מופיע מעורב בצחצוחי טומאה.. והציחצוח הטומאה היותר גדול הוא זה של גאוה, שמתטפל עם ההופעות החזקות. שהולך ומזדכך על ידי אור הענוה.. המהפכת את עצם רוח הגאוה לרוח קודש של גאות ד', המגלה את עומק סוד הענוה מניצוץ של זיהרא עילאה דאדם הראשון, העולה מעל הארת אספקלריא המאירה, שהיא יסוד אור התורה שקבל משה, הענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, מהר סיני.. וגאותן של ישראל היא יסוד מלכות שמים, העולה על הראש לעת האוכל, גש"י הלום, הנאמר ברות, וטבלת פיתך בחומץ, יסוד הגאוה..