441. פרשת פנחס – רועה או תיש

ברכה אלוקית גנוזה כאוצר בציבוריות הישראלית אך רק על ידי מנהיגות רוחנית ומעשית עמוקה וראויה תוכל היא לצאת אל הפועל

תגיות: מנהיגות, אחדות, מדינת ישראל,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - 441. פרשת פנחס – רועה או תיש

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לטז' תמוז תש"פ
א.    במדבר כז' – וידבר משה אל ד' לאמר. יפקד ד' א-להי הרוחת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רעה. רש"י - אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. אשר יצא לפניהם - לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג.. וכדרך שעשה יהושע.. וכן בדוד הוא אומר כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש. ואשר יוציאם בזכיותיו. ואשר יביאם בזכיותיו. אבות ב' ב' - רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר.. וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן.. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.

ב.     מלכים א' כב' - ויאמר מיכיהו.. ראיתי את כל ישראל נפצים אל ההרים כצאן אשר אין להם רעה.. מצודת דוד - אין להם רועה - להנהיגם יחד. ישעיהו יג' - משא בבל.. והיה כצבי מדח וכצאן ואין מקבץ, איש אל עמו יפנו ואיש אל ארצו ינוסו. מלבי"ם - הצאן צריכים אל הקיבוץ שיהיה העדר ביחד והרועה ישמרם מכל פגע.. ובעת יתפזרו יאבדו ויהיו לטרף בפי זאבים, אבל הצבי מדרכו ללכת בדד ואין מטבעו שיתקבצו הצביים עדרים עדרים.. רק שצריך הוא למעון ומקום מיוחד בו ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה ויסתר מן החיות החזקים ממנו.. ישעיהו נג' - כלנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו.. רד"ק - ר"ל כצאן מבלי רועה.. יחזקאל לד' - הנבא על רועי ישראל.. הלוא הצאן ירעו הרעים.. ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה ועל כל פני הארץ נפצו צאני ואין דורש ואין מבקש.. כה אמר ד'.. ודרשתי את צאני ובקרתים. כבקרת רעה עדרו.. והצלתי אתהם מכל  המקומות אשר נפצו שם.. והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאתים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל.. והושעתי לצאני ולא תהיינה עוד לבז ושפטתי בין שה לשה.. וידעו כי אני ד' א-להיהם.. ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני א-להיכם נאם ד'.. רד"ק - כשתהיו צאן מרעיתי שארעה אתכם דעה ובינה והשכל אז תקראו אדם.. כי כשיתפתה האדם לתאות העולם הנה הוא בהמה לא אדם כי בגשמיות ישתתף האדם עם הבהמה הוא וחמורו אוכלין באבוס אחד אבל כשיגיענו הטוב.. לאהוב את ה' ולעבדו בלב שלם.. אז נקרא אדם.. מלבי"ם - שתתעלו על ערככם הקודם כמעלת המדבר נגד החי, שכן מדרגת העובד את ה' נגד המדבר כמדרגת המדבר נגד החי.

ג.     אלשיך - איש על העדה, שתהיה נפשו גדולת האיכות על העדה... שיוכל לשלשל שפע לגדולי האיכות שנפשותם עליונות מנפשו.. מה שאין כן אשר נפשו למטה מנפשות הגדולים באיכות, שימצא שאינו רועה וממשיך שפע רק לקטני האיכות הם הנקראים עדה סתם, אך לא לנקראים עדת ה'.. והוא לפי האמת, שענין זה איננו רק במשה עצמו. מלבי"ם - גם הצאן שאין להם רועה יש להם מנהיג והוא התיש ההולך בראש העדר וכלם הולכים אחריו רק זה אין קרוי מנהיג, אחר שהוא סכל כמוהם ודומה להם, וצריך רועה.. איש אשר רוח א-להים בו שהוא נפרד ממינם, בערך הרועה המשכיל נגד הצאן. אור החיים – א-ל א-להי הרוחות.. כי הוא לבדו יודע תוכן הרוחות וידע רוח שתתמזג עם כלן, ואיש כזה אינו בנמצא זולת אם יהיה אדם כמשה שכל ישראל הם ענפיו והוא שורש לכולם, וזולת זה תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה..

ד.     קובץ א' רה' - החזיון הרזי מדבר. כח החיים שנתגלה בכבשיו של יעקב, הוא אוצר הנשמות של ישראל. יחש גדול יש לרועה עם צאנו, השפעה נעלמה השפיע יעקב על נפש החיה של הצאן הללו. היצירה הכניסה אוצר חיים זה בקירוב ומגע עם האב הגדול המיוחד, שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה, ישראל סבא, שכל הפרטים של ישראל זוטא, כלומר פרטי האישים של האומה כולה, הם נצוצי שלהבת החיים שלו.. אלה צאן קדשים בית ישראל הנה, נפש החיים שלהם, הוא נפש צאנו של יעקב, מובלות מנטייתו. ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.

ה.    זוהר אדרא רבא נשא קלה. - כל רישא דעמא דלא אתתקן הוא בקדמיתא, לית עמא מתתקנא, ואי איהו מתתקן כלהו מתתקנן, ואי איהו לא מתתקן בקדמיתא, לא יכלין עמא לאתתקנא.. קובץ א' פז' - כששטים במרומי המחשבה
הא-להית, שהאדם בחופש רוחו ועז דמיונו יכול להגיע אליה, להיות מתנוצץ בלבבו קוץ קטן ונצוץ קל מההארה המפוארה של המגמה הכללית של כל הטוב האצור בההויה כולה, כמו שהיא בראשית המחשבה ואחרית המעשה, אז הנשמה מתרוממת. וכפי אותו הערך של הזיכוך המעשי והמדותי, וכפי אותה המדה של טהרת השכל וזיכוך התבונה, כך הקרבה הא-להית הברה מתכנסת בלב ובמח, והאדם עולה למרומים, בא עד הראש, ומשם צופה לכל שבילי עולם השכליים והמעשיים, ומשם יורד הוא מלא טוב וחסד, מלא גבורה והוד, ורועה באהבה עדר ד', צאן אדם.

ו.      זוהר תרומה קסב: - מאן דגרע אפילו פקודא חדא דאורייתא כאלו גרע דיוקנא דמהימנותא, דהא כלהו שייפין ואברין בדיוקנא דאדם, ובגין כך כלא סלקא ברזא דיחודא, ועל דא ישראל אינון גוי אחד, דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, וכתיב ומי כעמך כישראל וגו'. קובץ ו' עא' - הלב מתגעגע אחרי ההשגה של ארץ ישראל, אחרי האמונה של ארץ ישראל, אחרי הקדושה של ארץ ישראל. איה לוקחים את השמחה של ארץ ישראל, את השלוה הפנימית של ארץ ישראל, את הדבקות של ארץ ישראל, את האמת של ארץ ישראל, את העז והאומץ של ארץ ישראל, את הבטחון של ארץ ישראל. חוסה ד', רחם נא א-ל רחום וחנון, חמול נא, וזכני נא לשוב אליך בתשובה שלמה, והשיבני נא אל ארץ חמדתך. זכני נא לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתך. רחם, רחם, אב הרחמן, חוס נא, הושיעה נא, האל המושיע.

ז.     ירמיהו לא' – מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו. מלבי"ם - ה' בעצמו אשר זרה את ישראל הוא עצמו יקבצנו.. שהזריה עצמה היה תכליתה לצורך הקיבוץ.. אורות ישראל א' ג' - אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים.. כוללת היא את הכל, והכל מיוסד על כלות נפשה לא-להים.. מתגלה במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה הא-להית מתדבקת על ידם בקרבה. גבורת רעם זו היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו.