השבת משיבה אותנו למקום שלנו לעצמיותנו המיוחדת אל חלון ההתגלות של אור האינסוף המרחב והחיים בתוך נשמתנו
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לו' כסליו תש"פ
א. בראשית כח' – ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה.. והנה ד' נצב עליו ויאמר.. הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך.. והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת.. וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה.. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים.. ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.. וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני.. ושבתי בשלום.. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים.. רש"י – לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב.. אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה..
ב. תהלים קלב' - שיר המעלות זכור ד' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב. אם אבא באהל ביתי.. עד אמצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב. מלבי"ם - שזה שישכון ה' על הארץ במקום מיוחד נתגלה ליעקב בחלום ואמר אין זה כי אם בית אלהים לכן אמר לאביר יעקב, וכן כמו שיעקב נדר שם נדר ואמר והאבן הזאת יהי' בית אלהי', לכן אמר אשר נדר לאביר יעקב. שמות כה' - ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. שיחות הרצי"ה שמות 269 – השראת השכינה בנשמת ישראל.. מתגלית באחיזה בממשיות גשמית: "ועשו לי מקדש". "מקדש – בית קדושה".. הבית הזה נועד לקליטת השראת השכינה במרכזיותו הפנימית והנשמתית של העולם, ומתוך כך נמשך שפע אור וחיים לכל העולם.
ג. ברכות כו: - יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה. קובץ א' תרמז' - התפילה היא צריכה להיות כ"כ נובעת מקירות לב, עד שכל חיוב עושה אותה קבע.. על כן החלק המובחר ביחש לתפילה, היא תפילת ערבית, שגדלה הוא במה שהיא רשות, ותפילה נקיה מכל צד קבע נקראת פגיעה, ויפגע במקום, מדת יעקב..
ד. משלי כז' - כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. רש"י - שהולכת ומטלטלת כן האיש הנודד ממקומו ת"ח הנודד מן הלמוד מלחזור על גרסתו. אוה"ק א' אור הרזים סח' - מי שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו בקרבו מתישבת במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה כי לכך נוצר. ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמתית. ויוכל לשער, שלא רק השלמת עצמו והצלתו תלויה היא בהשלמת צביונו, אלא גם הצלת הכלל ושכלול העולם.. ואל יבהל ברעיונו מהשאלה, הכוללת תמיד את כל בעלי הנטיות הפנימיות, שאם ימסר לעסק רגשותיו המקודשות, מתי יעשה לביתו, ולעולם, וליתר חלקי התורה, הנחוצים למעשה, ולהרחבת הפלפול, ולמעשה החסד והעבודה המפעלית. כי רק בהיותו אחוז בשרשו הרענן, באותן אותיות התורה השייכות ביחוד לנשמתו, ובהיותו מעורה יפה בכשרונו הפנימי, ושוקק תמיד להתעמק בהשלמתו, יפתחו לפניו שערים, על כל הסעיפים המצטרכים לו, בין בעבודת החיים והמעשה, בין בעבודות רוחניות צדדיות, וכל העוסק בתורה לשמה דוקא זוכה לדברים הרבה. וכשיזח ממקורו, וינוד לדלות את מימיו מבארות אחרות, שאינן שייכות לו בעצם, ינוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ ומנוחה לא ימצא, כי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו.
ה. אורות התשובה טו' י' - כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה.
ו. קדושת כתר שבת – קדוש קדוש קדוש ד' צ-באות מלא כל הארץ כבודו. כבודו מלא עולם ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו להעריצו. ברוך כבוד ד' ממקומו. ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו המיחדים שמו ערב ובוקר בכל יום תמיד אומרים פעמים באהבה. שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד. קדושת שחרית - ממקומך מלכנו תופיע.. אלוקייך ציון..
ז. שמות טז' - ויאמר ד' אל משה.. ראו כי ד' נתן לכם השבת.. שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקמו ביום השביעי.. בראשית כח' – ושבתי בשלום.. רש"י - שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן. שפת אמת חיי שרה תרנד' - והצדיקים צריכים לחבר הכל אל השורש.. שהיו מתאחדים עם השורש שלהם אז נקרא תמים. וכמו כן בעולם ארץ ישראל וירושלים וביהמ"ק שעל שם זה נק' ירושלים על שלימות הנ"ל דכתיב כעיר שחוברה לה יחדיו.. וכמו כן בזמן ושנה. שבת שלום. ולכן כל מעשי שבת כפולים. לחם משנה.. שבו מתעלה הזמן אל השורש. והכל תלוי בבני ישראל וצדיקים כדאיתא צדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. פירוש שמוציא מכח אל הפועל הוד וזיו והדר שיש בשורש אותו המקום.
ח. אוה"ק ד' הענוה האצילית ג' - בנקודה הקטנותית של האדם, יש כל הטוב בצמצום, כמו שישנו בהרחבה במרחב ההתפשטות הנשמתית העליונה שלו. וכשהאדם מקטין עצמו, ומתמלא ענוה, הרי הוא מתקרב יותר לעצמיותו הנקודתית, ומרכז נשמתו מתגלה אליו בכל הוד תפארתו, ומתוך אספקלריתו יראה את כל ההוד העליון הנמצא בנשמתו בעצמיותה הגדולה לאין חקר, ומאן דאיהו זעיר איהו רב. הגאוה מסיחה את הדעת מהנקודה המרכזית המצומצמה של הנשמה, ומתוך שאין לו מרכז וקיבוץ של האוצר הרוחני בעושר שלימותו, הרי הוא בעל מום, רק שברי שברים של רוח מתגלים בקרבו, ולאורה העליונה של הנשמה לא יוכל לבוא, והרי הוא מחוסר ערך, משוקע בקטנות עצמית לאין מרפא, והדמיון הפראי ילהטנו להיחשב לגדול ומעולה, בעת שהוא מלא חסרון ופחיתות. מאן דאיהו רב איהו זעיר. מרכזה של הנשמה, מקור הענוה, הרי הוא הכוכב, המזהיר למשכילים את זוהר הרקיע, שהוא ההיקף העליון של הנשמה העליונה בהתרחבותה המוחלטת.