560. פרשת וישב – הסברה נכונה

ידע ועמדת כח ואפילו שליחות אלוקית לא יספיקו להביא גאולה אם לא נדע להסביר את עומק התורה והדרך כך שיתקבלו בלבבות

תגיות: יוסף ואחיו, הסברה, גאולה,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - 560. פרשת וישב – הסברה נכונה

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכ' כסליו תשפ"ג
א.    בראשית לז' – וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תלדות יעקב יוסף.. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים.. ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו.. והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר. רש"י - ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. בן זקנים - ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא. ויגער בו - לפי שהיה מטיל שנאה עליו.

ב.     ירמיהו ל' - ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ד' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. מצודת דוד - ומאז והלאה ישב יעקב בשובה ונחת והשקט ושאנן ולא ימצא עוד מי יחרידו. מלבי"ם - ישראל מדרגה גדולה מיעקב. והחתת היא השפלת הרוח והנפש.. היראה הוא הפך החזוק והגבורה.. וע"כ מיחס החתת לישראל בעלי הרוח, והיראה ליעקב ההמון עם. אלשיך - לפי שיעקב מצטער בזמן שישראל מצטערין.

ג.     איכה ב' - ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. איכה רבה ב' ז' - ארשב"ל כשהפורענות באה אין מרגיש בה אלא יעקב מ"ט ויבער ביעקב כאש להבה, וכשהטובה באה אין מרגיש בה אלא יעקב הה"ד (תהלים י"ד) יגל יעקב ישמח ישראל.

ד.     אגרות הראי"ה ב' תקכב' - שמי שצריך לעשות דבר הנוגע לכלל ישראל, מחוייב הוא שלא להשגיח כלל על עניניו הפרטים, לא מעניני עוה"ז, וגם לא מעניני עוה"ב, כ"א לעשות מעשיו לש"ש, איך שמתברר לו ע"פ התורה ויראת ד' האמיתית. ונאמר בתדב"א שלירא שמים בכל כחו אומרים לו לפעמים אל תירא, וד' לא ימנע טוב מהולכים בתמים.

ה.    יואל ד' - ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים.. ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור. מצודת דוד - תתקיים לעולם ולא תחרב עוד. אורות התחיה כו' – אחרי המגרעות הרבות, שאנו רואים בדרכי חיינו הכלליים בדורנו בכלל ובארץ ישראל בפרט, הננו מוכרחים להרגיש שאנו נולדים מחדש, מתחתית המדרגה הננו הולכים ונוצרים עוד הפעם כימים מקדם. כל הרכוש הרוחני של העבר הולך ונבלע לכאורה במקורו, ויוצא הוא בפנים חדשות, מקוטנות הרבה בכמותן, אבל רעננות מאד ועלולות לצמיחת גדולה, מלאה חיים עזיזים, באיכותן. הננו קרואים לעולם חדש מלא זוהר עליון, לתקופה חדשה שתעלה בחסנה על כל התקופות גדולות הערך שקדמו לה. מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו. ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו היא, סוד ד' נגלה במהלכו ההיסתורי, והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו המכרת את עצמה ואת כל יחוסי מאורעותיה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה. 

ו.      תהלים קלב' - כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה. תהלים סח' - עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. רש"י – עלית. אתה נגיד עמו משה בן עמרם למרום, שבית שבי את התורה, ולקחת מתנות מן העליונים ולתתם לבני אדם. תהלים פה' - רצית ד' ארצך שבת [כתיב: שבות] שבית יעקב. מלבי"ם - שבית. בחירי"ק מענין שביה, ובכ"מ כתוב שבות בוי"ו והוא מענין השבה כמ"ש בירמיה, והכתוב פה שבות בוי"ו. תהלים צ' – תשב אנוש עד דכא. תניא אגרת התשובה י' – מי שאי אפשר לו בכל לילה, על כל פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע, לפני יום השבת, כנודע ליודעים, שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושבת אותיות תשב אנוש, כי בשבת היא עליות העולמות למקורם.

ז.     ירמיהו לא' - מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרעה עדרו. כי פדה ד' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו.. מנעי קולך מבכי.. ושבו בנים לגבולם. אורות ישראל א' ג' - אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים ובתוארים מוגבלים. כוללת הוא את הכל, והכל מיוסד על כלות נפשה לאלהים, על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו. והתשוקה להאלהות בהתלהבות נפש אמתית, מתגלה היא בכל פינותיה, מתגלה בתורה ומצות, מתגלה במוסר ומדות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצמאון אין חקר, "כלתה נפשי - לאל חיי", מתגלה במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה הא-להית מתדבקת על ידם בקרבה. גבורת רעם זו היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו.

ח.    אגרות הראי"ה א' כז' -  לכבוד אחינו הצעירים האהובים תופשי התורה היושבים על אדמת הקדש, שלום. הנני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב אלא מפני שכבר אין בי כח לדום.. למה הננו הולכים כה שחים, מקומטים, נזחלים ונרעדים, ואנחנו באמת הננו צריכים וחייבים להיות מלאי אומץ ונאזרים בגבורה, אין עז אלא תורה. העולם, אפילו העברי, עם כל שפלות מצבו, בעוה"ר, מ"מ יש בו תנועה וחיים, רק אנחנו אין אנו יכולים לנקף באצבע להראות אות של תחיה. שמא יאמר אדם שבגבורי-המעשה אין לנו מה לקנא, כשם שהם אינם מתגדרים במלאכתנו כך אין לנו להתגדר במלאכתם. אבל בגבורי-הרוח, העומדים לנגדנו בזרע חשופה בשרביט של אש נורא... העט כבש לו את העולם, הוא רודה במחשבות, ברגשי הלב, וגם במעשים, בבטחה הוא עושה דרכו, חצים שנונים ומדקרות חרב במנוחה הוא שולח. היעלה על הדעת, שאנו רשאים לחשות ולא לקנות לנו את הזיין המודרני הזה?.. ואנחנו למה לא נעשה לנו גם אנו עט, היבשו מוחותינו, חלילה? והם צריכים להיות כטל מלאים הגיון-אמת ודעת-קדש. התם כל רעיון מקרב לבנו פנימה?.. הכחות הנרדמים יעורו, המחשבה תשוב ותחיה, וישוב לנו העט, הכתב והמכתב, בעזרת אלקי ישענו, העט שיחולל נפלאות בימין ד' רוממה לתת גודל לשם ד' אלקי ישראל, לאוהבי שמו והוגי תורתו.