קול ד' דופק מתוך ליבנו לכן נזהר יעקב אבינו מדפיקה רוחנית עוצמתית מידי ובחר בליקוט ניצוצות בהילוך הסטורי איטי ששיאו בתקופתנו
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליג' כסליו תשע"ו
א. בראשית לג' – ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך. ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן. יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ויאמר עשו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדוני. וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות על קרא שם המקום סוכות. רש"י – ואלכה לנגדך. בשוה לך, טובה זו אעשה לך שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך, בשוה לך. ודפקום יום אחד. ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן. ודפקום. כמו קול דודי דופק, נוקש בדלת.
ב. שיר השירים ה' ב' – אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי.. רש"י - אני ישנה. כשהייתי שלוה ושקטת בבית ראשון נואשתי מעבוד הקב"ה כישנה ונרדמת. ולבי ער. זה הקב"ה.. ער. הקב"ה שהוא צור לבבי וחלקי ער לשמרני ולהטיב לי. קול דודי דופק. משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם השכם ושלוח. פתחי לי. אל תגרמו לי שאסתלק מעליך. שה"ש ב' ח' – קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. רש"י - לפני הקץ..
ג. אורות הקודש א' קסה – כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כל פעם שרעיון חדש ואצילי נולד, הרינו מקשיבים, כמו קול מלאך ד' דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו את פתחנו, למען יופיע אלינו בכליל הדרו. וכל מה שנפגשהו ברוח יותר משוחררה, בלב יותר טהור, ברגש יותר איתן ונערץ, בחשק יותר פנימי ורציני לאהבת היותר נשגב, היותר מכובד ומרומם, ככה המון נשמות מאוצלות אלינו יופיע, ויזריח בנגהו את חשכתנו.. וכשרון ההופעה, השריד מגדולת הוד הנבואה, יחל לפעם אותנו, ויביא לנו בכנפיו מרפא.
ד. אורות הקודש ג' קכג' – כמה טובה מונעים בידים מפני שפלות הדעה שבאנשים, אשר רוח ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם. לא הסביבה ולא המעשים בפרטיות הם היסודות, שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי, כ"א גודל הנפש, הקדושה והטהרה הפנימית, אומץ הרצון ועז המחשבה. הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת.
ה. שמות כ' טז' – ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות.
ו. אורות המלחמה ג' – העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלוקית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה.. עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.
ז. קובץ ז' קג' - ..היסוד הגס והחזק בחיים, העושה את פעולתו באומץ, מונח בחומריות החיים שבבהמה. ומשיתוף החיים של האדם עם הבהמה.. מתרכבות הסגולות, והאומץ החמרני בא באדם.. והוא מתעלה ומזדקק בקרבו, עד התעלותו לתכונת האדם לפי מדריגותיו.. ככה הוא בפרטיות ברוח האדם.. אותו הרוח הגס של העבודה הזרה, הוא הצד החמרני המזוהם, ועם זה חזק ואמיץ בתכונתו. כמובן הצד החומרי הוא בתור קליפה גסה קדם לפרי, וברוח העדין של האדם צריך הוא להזדקק ולעלות מעלה, עד שיסולקו כל סיגיו ויטהר, וישאר רק האומץ לבדו בזיקוקו. ונמצא שאמונה בטהרתה הרי היא כשתילה עדינה מורכבה על גבי נטיעה גסה, אלא שהגסות הגמורה של עבודה זרה לא יכלה להיות ליסוד נטיעת הקודש, מפני הריחוק העצום, על כן נעקרה השתילה הגסה ממקומה, והועתקה בחידוש צורה. בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים. יסוד העבודה זרה בראשית המטע, גרם האומץ ההולך ורודה גם בכל התהלוכות החמריות, עד שאחר כך הוא בא ומושל על כל היסוד של הרע, ומכניע הכל תחת הטוב, את כל הטמא תחת הטהור, את כל החול תחת הקודש. ובכל עת ובכל דור שואבים יחידי הסגולה כמה וכמה שפעים רבי ערך, אמיצי תולדה, ממעמקי המחשכים. ושלמה המלך בקש לדלות את כל אוצרות הטוהר שבמעמקי הטומאה, ונכשל, והשאיר ברכה אחריו, אחרי אשר כבר יישר את המסילה לגדולי דור ודור, להעלות לאט לאט את הזהרורים הנמצאים בנאות החושך. ומעז יצא מתוק, מתוך החושך הפראי החי בלב גסי החיים השקועים ברפש החמרנות המגואלה בשטף חלאתה, דולים אוצרי אורות, מעדנים ומקדשים אותם, ומהפכים אותם לטללי אורות, המקודשים קדשי קדשים. אמנם דוקא גבורי כח, אדירי קודש, טהורי רוח ונשמה, הם הם הנגשים לעבודת קודש עליונה זו, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, ברך ד' חילו, חללים שבו, ופועל ידיו תרצה.
ח. פסחים עב: - דתנן [תרומות פ"ח מ"א] היה עומד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה - כל הקרבנות כולן שהקריב על גבי המזבח פסולין, ורבי יהושע מכשיר. ואמרינן: מאי טעמא דרבי יהושע - דכתיב ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה. רש"י - ברך ה' חילו - בכהנים כתיב ישימו קטורה באפך וגו' וסמיך ליה ברך ה' חילו - חללים שבו.
ט. קובץ ד' צא' - הצדק לא יסכים לעולם על הרשע, אבל הסקירה העליונה פולסת את הכל במשקלה. ומתוך הידיעה הכללית שיש לרשע ג"כ צורך בעולם, מוכרח שורש מציאות זה להיות נפקד בחשבון העבודה האלוקית, אבל חלילה שיכנס בגבול המוסר, חלילה שיוכר הרשע לצדק, וחלילה שיאמר לרשע צדיק אתה. אל ארץ גזירה משולח הוא השעיר הנושא את העונות, המדברה, מקום אשר לא יעבר בה איש ולא ישב אדם שם.
י. עובדיה א' כא' – ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה.