495. פרשת עקב – עבודת הסנגוריה

סנגוריה על ישראל מתחילה בביקורת בריאה ולא בעצימת עיניים וממשיכה לעומק המהות הישראלית שמהפכת את הכל לטובה

תגיות: סנגוריה, אהבת ישראל,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - 495. פרשת עקב – עבודת הסנגוריה

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליט' אב תשפ"א
א.    דברים ט' – ואתפלל אל ה' ואמר ד' אלוקים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה. זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו.. והם עמך ונחלתך..

ב.     בבא קמא נ. - אמר ר' חנינא, כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו, שנאמר, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. רש"י - ותרן - לעבור על כל פשעם. יותרו חייו - יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא.

ג.     אורות ישראל ד' א' - אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.

ד.     אורות ישראל ד' ג' – האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך. 

ה.    ריקאנטי - וטעם אל תפן אל קשי העם הזה, יש בו סוד, כי כל המעשה שאדם עושה למטה דוגמתו ממש נעשה למעלה חקוקין לפני השם יתעלה, הן לטוב הן להפך, וזהו הסתר פניך מחטאי [תהלים נא].. ובספר הזוהר [ח"ג פג ב] רבי חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה, וכי מה הוא דיימא למלכא אל תפן, והא כתיב [איוב לד] כי עיניו על דרכי איש, וכתיב [ירמיה כג] אם יסתר איש במסתרים ואנכי לא אראנו נאם ד', והא בכלא אשגח קוב"ה בכל עובדין אסתכל ואעיל בדינא על כולהו אם טב ואם ביש, כד"א [קהלת יב] כי כל מעשה האלהים יביא במשפט, ומשה אמר אל תפן אל קשי העם הזה.. תא חזי בר נש עביד חד מצוה ההיא מצוה סלקא קיימא קמיה קב"ה ואמרא אנא מפלנייא דעבד לי, קב"ה מני לה קמיה לאשגחא ביה כל יומא לאוטבא ליה בגיניה. עבר על פיקודי אורייתא ההיא עבירה סלקא וקיימא אמר אנא מפלנייא דעבר עלי, וקב"ה מני לה קמיה.. תני בתשובה כתיב [שמואל ב, יב] גם ד' העביר חטאתך, דעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל בה לאוטבא ליה, ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה.

ו.      אורות ישראל ד' ב' - אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה הא-להי של כנסת ישראל, שהוא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים. ביותר צריכה אהבה עליונה זו, וסבתה האמונה הפנימית בשורש הא-להי שלה, להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יראו בכל תוקף ועז, - להבחין שעם כל זה כח ישראל גדול הוא ועצום לא-להיו, ולהסתכל במאור הפנימי, החודר את רוח הכלל, ושמשכנו הוא ג"כ בכל נפש פרטית שבישראל בגלוי או בסתר, גם בנפש הנסוגה מאד, אשר סרה הרבה מדרך ד'. הגילוי שמגלה הצדיק, האוהב את עצמיותה של האומה בכל עז חייו, את הטוב הא-להי הצפון בקרבה, פועל לטובה על האיש העוסק בסניגוריה האמיתית הזאת, לרוממו מעל שפלות החיים הגסים והמוגבלים, ההולכים קדורנית בזעפם העגום. והפעולה חוזרת באורח סגולי על כללות האומה ופרטיה, להכניס בם כח מעורר לחן ולחסד אל, שיפלס להם אורח לתשובה מאהבה. 

ז.     בבא קמא נ. - תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמרו לה: מי העלך? אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו? אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. ר' נחוניא אמר, מהכא: אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו..

ח.    אורות התשובה יא' ו' – על פי יסוד הרזים, כל מעשה הטוב של הרשע הולך למקום הרשעה והטומאה, אף על פי שבכל זאת אין הקדוש ברוך הוא מקפח את שכרו ומשלם לו בעולם הזה גם שכר מצוה קלה שעשה, אך כל זה הוא חלק הרשעה, קל וחומר שכל עוון וחטא של צדיק, אף על פי ש"בארץ ישולם" ו"סביביו נשערה מאד", מכל מקום הכל הולך מדין מדה טובה מרובה, לחזק ולגדל את אור הקודש והטוב. מזה אנו מבינים בכללות העמים, שכל טובה של אומה רשעה מחזקת היא את הרשעה העולמית, ו"חסד לאומים - חטאת", ובישראל "גוי צדיק שומר אמונים", שהקב"ה מדקדק עם "סביביו" "כחוט השערה", ובכללותם "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". הרי כל חטא שבא ממקור כזה שרובו טוב, מה שהוא אות שבאמת בפנימיותו כולו הוא טוב, יש בו, באמת, בגנזי פנימיותו אור גדול וישועה רבה, ועברתם של שבטים כלכלה את כל העולם כולו, ו"בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך". אלא שכך היא המדה, שהטוב והבנין העולה מתוך החטא צריך הוא שיזוקק הרבה עד שיהיה עולה לשכלול היצור כולו, והזיקוק הוא מדת היסורין ממרקי החטא, כלומר: המזקקים את החטא הבא מעומק הטוב - מכל כיעור החיצוניות שלו, ומעמידים אותו על יסודו הפנימי החי חיי אמת וקודש.

        ומתוך שאין דבר אבוד בכל מעשיהם של צדיקים, "ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח", על כן צריך כל חטא, גם קל וקטן שבקטנים, להזדקק, כדי להיות מוכשר לשמש אותו הפועל הכללי העליון והמצוחצח, שנועדה לו כל תנועה של נשמה קדושה, "כי יודע ד' דרך צדיקים", רק ד' יודע במקום שכל שרעפי כל נוצר לא יגיעו. וכל תשובה מאהבה באה עד אותו המקור הפנימי, שמשם כל העשוי הוא טוב ובנין של תום ויושר למפרע, והזדונות המתהפכים לזכויות אינם צריכים ליצירה חדשה כי אם להתגלות מקוריותם. כי גם השמים החדשים והארץ החדשה, שעתיד הקב"ה לעשות בימי משיח, אינם צריכים חדוש, כי קימים ועומדים הם, שנאמר: "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים", "יעמדו" לא נאמר, אלא "עומדים".