500. פרשת ניצבים – מילת הלב

מהי אותה מילת הלב שהבטיח הקב"ה לישראל כי תתרחש בעת קיבוץ הגלויות ואיך היא באה לידי ביטוי בימינו ובימים שעוד יבואו

תגיות: עבודה מאהבה, כלל ישראל, שמיטה, קיבוץ גלויות,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - 500. פרשת ניצבים – מילת הלב

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכד' אלול תשפ"א
א.    דברים ל' – ושב ד' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים.. והביאך ד' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה.. ומל ד' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. הטורים – את לבבך ואת לבב. ר"ת אלול. לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מאלול ואילך. רמב"ן - מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו.. וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע.. והיא המילה הנזכרת כאן.. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו. רבינו בחיי – נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה (ירמיהו לא') וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב.

ב.     שבת קנא: - רבי שמעון בן אלעזר אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.. רמב"ם הל' מלכים יב' ב' - אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

ג.     כלי יקר - שיתן בלבך לעובדו מאהבה לא מיראה כי העושה מאהבה עובד את ה' בשמחה, אך שכל זמן שאין הקב"ה מתנקם מאויביך תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה' בשמחה, על כן ונתן ד' א-להיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד וישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח'), הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצוות ה' בשמחה גם בפועל.

ד.     ירמיהו לג' - עד תעברנה הצאן על ידי מונה אמר ד'. ילקוט שמעוני כי תשא שפו' - עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה, אמר הקב"ה בעולם הזה היו בני אדם סופרים אתכם אבל לעולם הבא אני אספור אתכם. זוהר משפטים קה: - ולזמנא דאתי עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה ולא ידעינן מאן הוא, אלא בגין דבההוא זמנא יהא כלא ביחודא בלא פרודא כלא ליהוי מונה חד. ונתנה תוקף – כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה..

ה.    מדבר שור דרוש טו' - אמרו חז"ל שלעתיד לבוא ימנה הקב"ה בעצמו את ישראל שנאמר: "תעברנה הצאן ע"י מונה" (ירמיהו לג') ונראה שאז לא יהי' המנין ע"י [שקלים] *, ראי' לדבר שאמר "תעברנה הצאן" משמע כדרך העברת הצאן במעשר בהמה שהם בעצמם נמנים.. ולמה לא יצטרכו אז שקלים. אמנם ביארנו שיסוד חילוק התאחדות ישראל מהתאחדות אוה"ע תלוי בזה שהתאחדות של אוה"ע נבנית שעי"כ יטב לכל פרטי בהצלחתו, והתאחדות ישראל תלוי' בעצם בהצלחת הכלל. כי זו כל מגמת פנינו שתרום קרן ישראל, ע"כ כל תפילותינו בכל יום ובימים הנוראים הכל על הצלחת הכלל.. על כן צוה הקב"ה שבמנין ינתנו שקלים שהם עולים למרכז ההתאחדות, להורות שכל התכלית היא בשביל אושר הכללי.. כל זה נצרך כל זמן שעובדים מיראה ועל מנת לקבל פרס שכל אחד רוצה רק בטובת עצמו, אבל לע"ל שישים השי"ת אהבתו בלבנו כמש"כ בתורה: "ומל ד' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד' א-להיך וגו'", אז כשתהי' האהבה בשלמות אין צורך אזהרה שלא יתכוין כל יחיד באחדותו רק למען טובתו, כי כל ישעם וחפצם לא יהי' כ"א לאהבת השי"ת ולכבודו, ע"כ ימנה השי"ת עצמו אותנו ואין צורך אז לשקלים. והנה הזירוז שראוי לכל אחד שירצה רק להיות ערוב בהכלל, ולא למשוך התועלת לעצמו, הוא במה שיבין שכשהוא לעצמו דיו שהוא חי ואין לו יתרון כלל, גם החיים אינם ראוים לו וצריך ליתן כופר בעד נפשו, אם כן איך ימלא לבבו לבקש עוד הצלחות. אמנם בהתכללו עם הכלל כולו, אז ראוי לכל טוב, כי הכלל גדולה זכותו מאד.

ו.      מלכים ב' ד' - היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא ותאמר בתוך עמי אנכי ישבת. זוהר נח סט: - רבי אלעזר אמר ת"ח בשעתא דדינא שריא בעלמא לא ליבעי ליה לאיניש דידכר שמיה לעילא, דהא אי אדכר שמיה ידכרון חובוי וייתון לאשגחא ביה, מנלן משונמית דההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה וקב"ה דאין עלמא וכדין אמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך דא קב"ה דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש מלך המשפט, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי אלא בתוך עמי, מאן דעייל רישיה בין עמא, לא ישגחון עליה למידן ליה לביש בגיני כך אמרה בתוך עמי.

ז.     אוה"ק ב' התעלות העולם לג' - העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתאר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר. מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. אמנם גם יובל, גם שמטה, רשמים הם של עולם חדש, שהעולם ההוה איננו מניח לקבוע את כל החותם כולו, אבל מבשרים הם טוב עליון, הבא מזריחה של רוחניות יותר עליונה.. אורו וישעו של הקץ היותר מרומם איננו ניתק מהתוכן המוסרי של ההוה, וסוכת עורו של לויתן, הכל לפי מעשיו של כל אחד ואחד. זאת היא הדעה העליונה, הדעה הישראלית, היודעת להוקיר את החיים המוסריים בתפארת נצח הודם, מה שלא ידע כל עם ולשון, ולא תשורם עין כל חכם ערל בשר. ועם כל זה אין העתיד מתעמם אפילו במאומה, ואין גילת הודו מתמעטת, כי אם עוד עולה ומתעלה, בשביל קשרה האמיץ ביקר המוסר, שהוא אמנם לא המוסר האנושי המוגבל.. כי אם המוסר הנצחי. המוסר הא-להי אור החיים הוא מצד עצמו, לא רצועות על קרני שור מועד הוא כי אם עטרת תפארת בראשו של כל צדיק, וצדיקים יירשו ארץ. והתעלות ההויה תעלה, עד שהאניות היותר אמיצה של הכל תתבצר באמת וטוב ונושאיהם.