כשעם ישראל יסיים בעבודתו הפרטנית והעקבית למשוך את אורות העבר לתיקון העתיד אז נזכה באמת לגילוי האורות הגדולים
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכ' מנחם אב תשע"ה
א. דברים ז' – והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ד' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך.. על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך. רש"י - אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. רמב"ן - טעם עקב כמו בעבור, וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי.. וכתב רש"י אם המצות הקלות.. והזכיר הכתוב המשפטים, אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם. והמפרשים אמרו כי טעם "עקב" שכר באחרית, וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב).. ונכון הוא, כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש", כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס), וכן גדול הדור, ראש העם, והמשובח, ראש בשמים.. וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב", כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף.. ואונקלוס תרגם חלף, כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא), עשאו לשון סבוב, נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיה מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב, וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת.. וכן על דעתי, כל לשון עקיבה גלגול וסבוב, עקוב הלב (ירמיה יז ט), ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו), ויהוא עשה בעקבה (מ"ב י יט), ענין גלגולין וסבות. ולכן יקראו יעקב "ישורון", כי היפך העקוב מישור. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב, וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו), יקראנו כן בעבור היותו מעוגל, כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות" בעבור היותם כמו כפות הזהב. ומורגל הוא בלשון, כמו שאמרו בספרי (ברכה ב), מימינו אש דת למו, כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה, היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל, ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כלומר מקיף. וכן לשונם (ב"ק קיג א) באים עליו בעקיפין, בסבות וגלגולין, כמו עקיבין, ששתי האותיות האלה שוות..
ב. תהלים יט' - תורת ד' תמימה משיבת נפש, עדות ד' נאמנה מחכימת פתי. פקודי ד' ישרים משמחי לב, מצות ד' ברה מאירת עינים. יראת ד' טהורה עומדת לעד משפטי ד' אמת צדקו יחדו. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים. גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. רש"י - נזהרתי בשמירתם בשביל רב טובך אשר צפנת.. ד"א עקב רב סופן של תלמידי חכמים לבא לידי גדולה, עקב לשון סוף, ויש לו חבר בלשון משנה, עקבות משיחא.
ג. אור החיים - ורמז בתיבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות ואז ישכיל לשמוע בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה. ואפשר שרמז באות הנו"ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה..
ד. חזקוני דברים ג' כג' – ואתחנן.. לפירוש רש"י שפרשו לשון חנם, נראה שהנו"ן אחרונה במקום מ"ם.
ה. מגילה י: - אמר רב אשי, כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי, ויהי בימי אינו אלא לשון צער. בראשית רבה מב' - ר"ש בר אבא משום ר' יוחנן בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה, אם צרה אין צרה כיוצא בה, ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה, אתא רבי שמואל ב"נ ועבד פלגא, בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה, והיה שמחה. מתיבין ליה והכתיב (בראשית א) ויהי אור, עוד היא אינה שמחה שלימה שלא זכה העולם להשתמש באותה האורה. אמר רבי יהודה בר סימון אותה האורה שנבראת ביום הראשון היה אדם מביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שצפה הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה גנזה לצדיקים לעתיד לבא.. מתיבין ליה והכתיב ויהי ערב ויהי בוקר, אמר להם עוד אינה שמחה שלימה שכל מה שנברא ביום ראשון עתידין לבלות.. אמרין ליה, אמרן דידן, אמור דידך, אמר להם והכתיב (זכריה יד) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים וגו'.. (ישעיהו כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו', מתיבין ליה והכתיב (ירמיה לח) והיה כאשר נלכדה ירושלים, אמר להם עוד היא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אופכי על עונותיהם, דאמר רבי שמואל ב"נ אופכי גדולה נטלו ישראל על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש שנאמר תם עונך בת ציון וגו'.
ו. קובץ א' תרג' - כל יום ויום מחיי האדם הוא שקול בערכו הרוחני מכל הימים שקדמו לו ביחד, והדבר הזה נוהג גם ברגעים ובחלקי זמן היותר קטנים, כי החסד האלוקי הולך הוא ומוסיף אורה, וכל רשימות של העבר הם נתונים בההוה, ועוד הוא מוסיף עליהן את חידושו.
ז. קובץ א' תטז' - הניסים מבארים הם את האמונה האלוקית, שהיא ממעל לכל גבול, והשלמות האלוקית נקבע ע"י אמונה קדושה זו בנפש. וכשתגמר לגמרי האמונה את תפקידה, ותוציא את הנשמה לאורה, אז לא תהיה צריכה לעצמיות האמונה בהניסים ולזכרונם. אבל אין השלמת האמונה ברום קדשה באה, כ"א ע"י קביעות קשר האמונה בניסים בפועל. ויציאת מצרים והניסים הכרוכים בה היא יסודם, שממשכת והולכת עד לימות המשיח, שאז לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עקרי, כ"א או טפל לעיקר, או דבר שכבר שמש את תפקידו לגמרי, ולא יאמר עוד חי ד' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים, כ"א חי ד' אשר העלה את בנ"י מארץ צפונה, ומכל הארצות אשר הדחתים שם, והושבתים על אדמתם, נאם ד'. והאורה המשיחית תשיב את הזוהר העליון של האדם לאיתנו, ותהיה לכן גבוהה מכל התגלות אלוקות שעד כה, עד שאפילו תורה שבעוה"ז הבל הוא כלפי תורתו של משיח. וזוהר עליון של אדם הראשון שואב את טל חיי קדושתו ואשרו מן ההוה, ואינינו נזקק לשעבר, ממעמק הדעת והחיים, ולא מן הזכרון.
ח. אורות הקודש ב' שב' - הקדושה הולכת ומתפשטת בעולם, ברז גדול היא מטהרת את מעשיה, היא מטהרת ומאמצת את רצונו של האדם, ומכשרת אותו, שיהיה כלי מעשה לשכלול העולם, החיצוני והפנימי, והיא מעלה את הרצון האנושי למרומי שכלו המעשי והעיוני. אם יציאת מצרים תעקר ממקומה, אם העבר איזה פעם לא יהיה לו תפקיד עיקרי, להחיות את הרוח, יהיה זה באופן שכבר כל תמציתו יהיה מסור בההוה, כל הניצוצות הנשמתיים יהיו קבועים בנזר העתיד, בהיותו להוה. שהם עלו מתהום העבר, בעת שהוא היה רק הצנור העקרי, שחיי הרוח בעולם נמשכו על ידו.