382. פרשת קדושים – לברכה ולא לקללה

האיסור לקלל אינו רק ענין בין אדם לחברו אלא הבנה עמוקה של מהות החיים הישראליים ויעודם להביא ברכה כלל עולמית

תגיות: ברכה, ברכת כהנים, כלל ישראל, צדיקים,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - 382. פרשת קדושים – לברכה ולא לקללה

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכו' ניסן תשע"ט
א.    ויקרא יט' – לא תקלל חרש.. רש"י - אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, ת"ל בעמך לא תאר, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. רמב"ן – לשון רש"י, והוא שנוי בתורת כהנים. אבל המדרש בגמרא (סנהדרין סו.) אינו כן, אלא הזהיר הכתוב בנכבדים בעם הדיין והנשיא, שאמר (שמות כב') א-להים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור, וחזר והזהיר באמללים שבעם והוא החרש, ומהם ילמדו בנין אב אל כל שאר העם.. ומלת "בעמך" נדרש בעושה מעשה עמך להוציא הרשעים. ועל דרך הפשט, הזכיר החרש בקללה, כי אף על פי שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו.. והוסיף לאו אחר במושלים, הנשיא והדיין, בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם כאשר בהשפטו יצא רשע. ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם, והם במשפטם יעמידו ארץ.

ב.     חו"מ כז' - המקלל אחד מישראל (ואפילו מקלל עצמו) (טור) בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים הגוים להקב"ה אם היה בעדים והתראה לוקה אחת משום לא תקלל חרש ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום א-להים לא תקלל.

ג.     קהלת י' - גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. רש"י – גם במדעך.. אפילו במחשבותיך בלא דבור.. לא תרגיז למלכו של עולם, ד"א כמשמעו מלך בשר ודם. עוף השמים. נשמה הנתונה בך שסופה לעוף על השמים. ובעל כנפים. מלאך המלווה אותך.. ולפי משמעו העוברים והשבי'.. קהלת רבה י' - אמר רבי יהודה ב"ר סימון אומר הקב"ה לאדם בשביל שנתתי לך מדע יותר מן הבהמה ומן החיה ומן העופות, אתה מחרף ומגדף לפני.

ד.     בראשית ג' יז' - ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ.. ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. בראשית ח' כא' - לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי.. מלבי"ם - שיש הבדל בין בעבור ובין בגלל.. בעבור האדם, היינו לתועלת האדם ולטובתו, ששני פעמים קלל ה' את האדמה, הראשון מה שקלל את האדם אחרי אכלו מעץ הדעת.. וגברו בו התאוות.. וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטוא, אבל עדיין גבר החומר על הנפש.. והחומריית היה חזק.. שע"כ היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח, כמו שמוצאים עד היום בעמקי האדמה עצמות הנפילים והענקים ובע"ח משונים בגדלם שנמחו בעת המבול.. ולכן עשה זה לטובתו וקלל את האדמה בעת המבול.. והחליש את הטבע.. חבש פאר דרוש א' - 'והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני.. והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך.. לכדתני דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ'.. היחש שבין תפלין לכניסת הארץ.. דהנה החומר והצורה לעולם מתנגדים הם זה לזה.. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרוש המשנה (סוף סדר קדשים), "שבשעה שהם (זקני תורה) מזקינים ונחלשים ויפסד גופם, תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלמות".. אמנם אין דבר זה לכלל מוחלט ואין זה תכלית השלמות.. אם השכל חזק מאד עד אשר ימשוך את כל ענין גופני על דרך הקדושה.. כל מה שיתוסף בגופו חוזק ואומץ יתוסף גם בשכלו אומץ וקדושה.. אם תהיה מחיצה מפסקת בין השכל והרצון אז יפעול השכל על הרצון, וכל מה שיתחזק הגוף בכוחותיו כן ירבה השכל עבודתו.. המחיצה היא שיהיו כל מערכי לבבו בעניני הנהגותיו, הולכים על פי סדר תורת ד'.. המניח תפילין שופעת על שכלו קדושת שכלי נבדל ומושל על חומרו.. מעלת ארץ ישראל היא שיעלו בה ישראל לעבודה רמה כל כך, עד שכל מה שיתוסף להם ברכה בעניני העולם כן יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושת אמונה ואהבת ד' באמת..

ה.    בראשית יב' – לך לך.. אל הארץ אשר אראך.. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה. יונתן - ואברך ית כהניא דפרסין ידיהון בצלו ומברכין ית בנך ובלעם דמלטט יתהון אילוט ויקטלוניה.. דברים יא'- ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ד' אלוקיכם.. והקללה אם לא תשמעו.. והיה כי יביאך ד' אלוקיך אל הארץ.. ונתתה את הברכה על  הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל.

ו.      אוה"ק א' חכמת הקודש סה' – דעת קדושים הוא היסוד להארה הרוחנית, המופיעה בעולם, בכל הלבבות. הקדושים, זכי המחשבה והרעיון, מתאחדים בחושם הפנימי עם הטוב הרוחני, המלא כל. וכל המתגלה להם הרי היא הופעת נהרה, וגילוי עליון, המוסיף חיים ואומץ, חיי עד ואומץ רוחני, המבסם את העולם כולו, בריח בשמיו. ממקורה של תורה, שהאירה את העולם מרום ההארה הא-להית העליונה, המקפלת את הטוב הרוחני עם הגשמי, הזמני עם הנצחי, המוסרי והמעשי, היחידי והצבורי, הדקדקי הפרטי, והקוסמי הכללי, נובעים תמיד אורות חיים, המחיים כל נוגע בהם, ומשמרם בטהרתם. הסתכלות פנימית והסכמה מוסרית מוכרחות הן להתקשר ביחד אצל הראויים לכך. והם קולטים את אור העולם, השרוי בכל הנשמות, ומעמידים אותו בחטיבה שלמה, וחוזרים ומופיעים באורם, ע"י קוי החיים של מציאותם וחברתם, של שילוח רצונם וגדולת נפשם הרוחנית, ע"י ענותנותם ואהבתם לכל היצורים, את כל אוצר החיים והטוב לכל. שבילים הם ישרי לב אלה לשלח על ידם אור וחיים לכל נוצר. כלים הם להארת אור חיי עולם, משרתי ד' ועושי דברו, מלאכיו עושי רצונו, להחיות כל נוטה למות, לגבר כל חלש, להקיץ כל נרדם. והנם קוראים בשם ד' א-ל עולם, האומר לכל נוצר, חיה ושמח על כל טוב, עלה והתרומם מעלה מעלה.

ז.     אוה"ק ג' מוסר הקודש מה' - נשמת ישראל נשמה יוצרת היא, לא רק מציירת, נשמה א-להית, אשר אור א-להים חי בקרבה, א-להים אתם ובני עליון כולכם, בנים אתם לד' א-להיכם. נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת, אוצרת ומנתחת. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צ-באות שמו, ולא נקרא צ-באות כי אם על שם ישראל, שהם צבאות ד'. אין לישראל סימבולים, שהם רק גורמי מחשבה ורגש, כי אם מצות ותורות, דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, קללתם קללה וברכתם ברכה.