הגלובליזציה הטכנית לא תביא את העולם לאושרו עד שתיטהר תעמיק ותשרת את התיקון המוסרי של העולם על פי תורת ישראל
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא, אור לכג' ניסן תש"פ
א. ויקרא י' – ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ד' אש זרה..
ב. אורות הקודש ב' הקודש הכללי א' - כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות.. הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עלאה. חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי.
ג. אורות התשובה טו' ב' - הישרות הטהורה אומרת, שכל עמל המדע צריך שיהיה מכוון אל היסוד האידיאלי ליתן לרצון האנושי את הפנים היותר טהורים הראוים לו, לעדן את הרצון, לאמצו, לקדשו, לטהרו, להרגילו בחנוכים שונים שתהיה שאיפתו תמיד רוממה ושגיבה. יתעסקו המדעים איך להוציא מן הכח אל הפועל את כל הפרטים, שהרצונות הטובים והישרים השולטים בעולם שואפים אליהם, והם הם כל צרכי החיים ההגונים, החמריים והרוחנים, אבל מרום פסגת מטרתם הכללית צריך להיות עדינותו של הרצון עצמו, בהירותו השכלית של הרצון והתאדליות עצמיותו. ואוי לה לאנושיות כולה כשהיא סרה מדרך הישרה, ותחת ליסד את המרכז של כל ההשלמות על הבסיס של עלוי הרצון, תניח את הרצון עצמו בגסותו, בלא עבוד ועלוי, וכל עמלה יהיה רק למלא את התאוות הרצוניות, שהן זורמות כנחל גפרית, וכל מיני גיהנם שולטין בהן. אז נופלת היא האנושיות בכללותה ברשתה הנורא והמכוער של זוהמת עבודה זרה, אשר דם ירדפנה, וממעמקים תקרא אל א-ל א-להי אמת, לשוב אל התכונה הקדושה של יסוד ההשתדלות הכללית לעלוי הרצון.
ד. בית יוסף או"ח תצ' - ושבלי הלקט כתב בשם מדרש הרנינו.. שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים.. דברים לב' ח'–יב' – בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו.. אורות המלחמה ו' - ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם, שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל.
ה. אוה"ק ב' האחדות הכוללת ל' – יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא הכל, את מלוא הסיפוק הרוחני במלואו. ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית.. שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקוותיה... ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם.. ויש אשר עוד למעלה מזה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים ועם כולם אומר שירה.. ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם.. שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת א-ל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמיתה וגודלה, ישראל שיר א-ל, שיר פשוט , שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.
ו. אוה"ק ג' מוסר הקודש מה' – השכל הא-להי הוא שכל יוצר.. ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו.. סגולה א-להית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל.. א-להים אתם ובני עליון כולכם, בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטוע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה.. נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת, אוצרת ומנתחת. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צב-אות שמו, ולא נקרא צב-אות כי אם על שם ישראל, שהם צב-אות ד'. זוהר הקדמה ה. - ולאמר לציון עמי אתה.. אל תיקרי עמי אתה אלא עימי אתה, למהוי שותפא עימי, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כד"א: בדבר ד' שמים נעשו, אוף הכי את, זכאין אינון דמשתדלי באורייתא..
ז. אוה"ק ב' האחדות הכוללת כח' - שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר. הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, שהיא באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית, מחשבתית והרגשית, ומזה גם כן טבעית ופעולתית, המסתעפת ממנה, שרק איש המעלה בהתבודדותו יוכל להשיגה, לציירה ולקנותה וכל אשר ירבו עליו חברים ומתחברים הנם עושקים ממנו את האושר העליון של הבדידה האצילית.. בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים.. אבל בתוך עמקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן.. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים. בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ. השבט הלוי, בהתיחדותו.. מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית. החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה.. ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים.. וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא, ושם גופיה איקרי שלום.