פרשת אמור - מקראי קודש

מה פירוש המילה "מקראי". וכי קוראים אנו לקודש לבוא? לעומק מהותם ופעולתם של מועדי ישראל

תגיות: מועדי ישראל,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - פרשת אמור - מקראי קודש

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לי' אייר תשע"ה
א.    ויקרא כג' – דבר אל בני ישראל.. מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש, כל מלאכה לא תעשו, שבת היא לד'... אלה מועדי ד' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם. ספרא אמור ט' - ומה ענין שבת לענין מועדות? אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאלו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות.

ב.     בראשית ב' יט' – ויצר ד'.. כל חית השדה.. ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא.. הוא שמו. רבינו בחיי - האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה, והאותיות שצרף בשמותיהן הכל לפי טבעיהן ומדותיהן.. טבע האריה שהוא גבור גדול ומלך שבחיות, עד שהנביאים המשילו בו את ה' יתברך.. והעלה שמו "אריה" מפני שאותיות אריה רוחניות, כי האל"ף והה"א והיו"ד הן אותיות הש"י, והרי"ש פירושו רוח, וא"כ עצם השם של אריה מבאר ענינו.. ריקאנטי - לראות מה יקרא לו. רוצה לומר שהאדם הנזכר ישפיע להם, וכבר פירשנו לשון קריאה שהוא לשון המשכה והזמנה.

ג.     בראשית כא' לג' – ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ד' א-ל עולם. סוטה י: – אמר ריש לקיש, אל תקרא ויקרא אלא ויקריא, מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. רבינו בחיי - לשון קריאה והכרזה.. כי אברהם מכריז ומודיע לבריות שהעולם מחודש ויש לו מנהיג יחיד וקדמון.. חבקוק ב' – כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו.

ד.     ויקרא א' – ויקרא אל משה.. רש"י - ..לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר וקרא זה אל זה. אבל לנביאי אומות העולם.. בלשון עראי וטומאה.. ויקר אלוקים אל בלעם. קידושין כב: - כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה. שמות לג' – אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד'.. אור החיים - ..ואין לך הודעה גדולה מזו שהכיר בשמיעת האוזן כל מדותיו יתברך.. שופטים טו' – ויצמא מאד ויקרא אל ד'.. קרא שמה עין הקורא.. רש"י - מעין שבא על ידי זעקת הקורא אל ה'. תהילים צא' טו' – יקראני ואענהו עמו אנוכי בצרה אחלצהו ואכבדהו.

ה.    חולין קא: - אמר אביי: שבת - קביעא וקיימא, יוה"כ - בי דינא דקא קבעי ליה. ברכות מט. - מקדש ישראל והזמנים, ישראל דקדשינהו לזמנים.. מקדש השבת וישראל והזמנים. רש"י - ..זמנים תלויין בבית דין לקדש חדשים על פי הראייה, אבל שבת קדישא וקיימא. ביצה יז. - תני תנא קמיה דרבינא: מקדש ישראל והשבת והזמנים. א"ל: אטו שבת ישראל מקדשי ליה? והא שבת מקדשא וקיימא! אלא אימא: מקדש השבת ישראל והזמנים.

ו.      קידוש ליל שבת – כי הוא יום תחילה למקראי קודש..   עולת ראי"ה ב' מג' – קדושת שבת וקדושת יו"ט, מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב וקדושת תושבע"פ. כי שבת, דקביעה וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה יז א, ויו"ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מט., הוא תוכן תושבע"פ, ומשום הכי היו"ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל, כחגיגה כו א. וע"פ האמת אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע"פ, וע"פ אמתת ענין זה מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יו"ט יונקת מקדושת שבת. 

ז.     שפת אמת שבת הגדול תרמד' - ..בפרשת מועדות הקדים הכתוב השבת למועדות, כנראה כי כולן נמשכין מכח השבת שעולה על כולן.. לכן כן הסדר, שבת ואחר כך פסח שבועות סוכות. כי גם המועדות נק' שבתות, אבל שבת בראשית עולה על כולנה.. ובכל המועדות יש לבנ"י ענין מיוחד. זמן חירותנו. מתן תורתנו. שמחתנו. ושבת קודש הוא הביטול להשי"ת בלבד. והוא העיקר..

ח.    אורות הקודש ב' תע' - קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון, ממקור הודאת השבת נשאב הכל, מטוב להודות לד', מתוד שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטוב העליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר. ישראל יודע כי טוב ד', יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה. והרגלים מגלים את ידיעה זו. מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור ההויה. יראה כל זכורך, וכדרך שבא לראות כך בא לראות. והם שתי ידיעות, הטוב המוחלט, שהשמחה והעונג נובעים ממנו, וההטבה, שהאדם הולך ומטיב את הכל, בשייכותו לההויה כולה, הוא מעלה אותה, הוא משפרה, במצות ד', במה שהוא מקיים דבר ד', ובמה שדעתו וחפצו קשור בחפץ ד', א-ל עליון קונה שמים וארץ. גדול הוא אור החסד בעולם, גדולה היא השמחה במעונותיה, גדול הוא האור והעדן במקום שהוא חונה שם. ולעומת זה גדול תהום החושך, העצב והיגון. נוטל האדם אורות שמחה וגדולה ומפזרם בתהומות ומחשכים, והם מאירים שם, ומשמחים המון בריות לאין תכלית. ומיד עולים הם ואורותיהם עמהם, בעפיפה וטיסה צוהלת. ברנה ובזמרה ובעליצות, למקום האורה והעדנים, ושם שמחה על שמחה נוספת, ובחדרי לבו של אדם, בחוש המשורר שבו, נחלי עדן ושמחות קדושות מתגלות, ונדיבות הרוח הולכת ועולה, וגבורת הנשמה מאדרת, והכל נאדר, והכל נחבק באהבה, צפרים משוררות, וילדים מתמלאים גיל, עגומי נפש מתפכחים, ושבורי לב הולכים ועצביהם מתחבשים, ויסוד החיים הולך ומפעם בעולם. לשד העדינות שבכל תלוי הוא בשפעת עדנת חפצו הפנימי של האדם בטוב, בהקבעתו על נפשו וכל מהות חייו את חותם הטוב. רבו מאד פרטי הטוב, עצמו הצבעים, שכללותם ופרטיהם הולכים ומתבלטים במצות, בתורה, בהגיון תפלה ותודה, ביחודי מחשבה ויחודי שמות של קדושי עליון, המתעלים על כל, ומעלים את כל. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוקיו.