העשיה העצמאית שאינה נסמכת על אחרים, מביאה לדעת פנימית, לחיבור נשמתי אוהב לד'. סוד א' קטנה שבמילה ויקרא
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לב' ניסן תשע"ג
א) ויקרא א' – ויקרא אל משה, וידבר ד' אליו מאוהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לד'. רש"י - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) ויקר אלהים אל בלעם.
מהר"ם – כך פירש מורי הרב ר' מאיר זצ"ל: לפי שמשה היה גדול ועניו, רצה לכתוב 'ויקר' לשון מקרה, כאילו לא דיבר עמו הקב"ה אלא בחלום. והקב"ה אמר לו: תכתוב 'ויקרא'. משה לא רצה לכותבה בפירוש מחמת ענוותנותו, אמר אכתבנה קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה.
ב) ויקרא רבה א' - ויקרא אל משה וידבר ה', מיכן אמרו: כל ת"ח שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום, והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים, עד שקרא לו, שנאמר (ויקרא א) ויקרא אל משה וידבר.
ג) נדרים מא. - אמר אביי, נקטינן: אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה? דא קני מה חסר? דא לא קני מה קני?
ד) בראשית יח' – כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט..
רש"י - כי ידעתיו - לשון חיבה, כמו (רות ב א) מודע לאישה, (שם ג ב) הלא בועז מודעתנו, (שמות לג יז) ואדעך בשם, ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי.
ה) ראש מילין א' – האלף מעיר בנו את המחשבה של הראשית, ההתחלה הקדומה..
ו) אוה"ק ג' עבודת הקודש ב' – שלוש מידות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם מאוצר רוחם.. והן מוצאות להן מקום בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם מדתו של משה עבד ד'.
העבודה של המשמעת הפשוטה.. זאת היא עבודת הלוים. כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה..
למעלה מזה היא העבודה הפנימית, שהיא מסתכלת ברזי עולם, והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של תנו עוז לאלוקים, וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים רצונו של מקום, הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה.. זאת היא מידתן של כהנים..
למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן, שעיניו ולבו רק אל צאן עמו.. ועתה אמר ד' יוצרי מבטן לעבד לו, להיות עדי עד מתלמידיו של משה עבד ד', העומד תמיד מוכן להופיע ולהשפיע, ולא לקבל מאומה, אפילו ברכה רוחנית ואצילית.. וזהו מקורה של תורת אמת.. שהיא תומכת כל זרועות עולם, ואינה צריכה להיתמך..
ז) משמיע ישועה 465 – הרב צבי יהודה היה עצמאי מאד, והשתדל ככל האפשר לא להטריח אחרים. כל מה שיכול היה לעשות בעצמו, גם אם נדרש לכך מאמץ מרובה היה עושה. לשאלת תלמידיו, מדוע.. ענה: "חס וחלילה. אבא זצ"ל אמר לי – אם רוצה אתה להבין בדברים הרוחניים הגדולים והעמוקים, אל תשתמש כלל בתלמיד חכם. ואף הוא עצמו נהג כן".
ח) חולין ז: - אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר: מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו.
ט) שבת צד. - את החי במטה, פטור אף על המטה. לימא מתניתין רבי נתן היא ולא רבנן? דתניא: המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים, בין חיין ובין שחוטין - חייב. רבי נתן אומר: על שחוטין חייב, ועל חיין פטור, שהחי נושא את עצמו. אמר רבא: אפילו תימא רבנן; עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי נתן - אלא בבהמה חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו, אבל אדם חי דנושא את עצמו - אפילו רבנן מודו.
י) סוטה מט. - ר' פנחס בן יאיר אומר: משחרב בהמ"ק - בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען? על אבינו שבשמים.
צמאון לא-ל חי – לפעמים נדמה לנו, כי ההישענות על הבורא, היא מדרגה של יראת שמים. אך המשפט: אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, נמצא דוקא ברשימה של ירידות רוחניות, הנובעות מחורבן בית המקדש.
מרן הרב קוק מלמדנו, כי מדרגת משה רבינו, המדרגה הגדולה מכולם, מלאת האמונה והחיבה האלוקית הגדולה מכולם, היא דוקא זו, בה האדם מרוכז בעם ישראל, בנתינה לכלל ישראל, כאילו כל העולם נשען עליו. תומך ואינו נתמך, עצמאי ונותן ואינו נשען. דוקא כשהוא נושא את עצמו בעצמו, ואת כלל ישראל איתו, ואינו מצפה אפילו לברכה רוחנית ואצילית, דוקא אז הוא זוכה למדרגת החיים האמיתית, לקרבת ד' המיוחדת. והוא הוא השמח והמאושר.