קרבן עולה הוא קרבן המחשבות וחיבורן לקדושה אבל למה הוא נשרף כליל? ולמה הכהן מרים את דשן העולה דוקא בבגדים שחוקים?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לי' אדר ב' תשע"ד
א. ויקרא ו' – צו את אהרון ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. רש"י - אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. אבן עזרא - הוא העלה. נקראת כן בעבור שהיא עולה כלה על המזבח.
ב. שו"ע יורה דעה שלא' כא' - המרבה בתרומה, הואיל ושייר מקצת חולין, הרי זה תרומה. אבל אם אמר: כל הפירות האלו תרומה, לא אמר כלום.
ג. ויקרא רבה ז' - אמר רשב"י לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב, א"ר לוי מקרא מלא הוא (יחזקאל כ) והעולה על רוחכם היו לא תהיה. רבינו בחיי – ויקרא א' ג', אם עולה קרבנו מן הבקר. קרבן עולה קודם בפרשה לשאר הקרבנות. וע"ד הפשט: לפי שהמחשבה היא ראשית הכל, וחטא המחשבה קודם לחטא המעשה, על כן היה בדין להקדים עולה.
ד. רמב"ם תמידין ומוספין פ"ב - הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן, אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו.. כיצד תורמין, מי שזכה לתרום טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו.. ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים.. וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום.
ה. יומא יב: - 'מה תלמוד לומר ילבש - לרבות את השחקין'. רש"י - שאף השחקין כשרים לעבודה, ואני שמעתי: להביא שחקים דוקא, משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, לא ימזוג בהן כוס לרבו, ואין נראה בעיני, דבשלמא גבי הוצאת הדשן אמרינן לקמן יומא כג: הכי - מפני שהבגדים מתבזים ומתלכלכין בהן, אבל תרומת הדשן שאינו אלא מלא מחתה ליום, כדאמרינן במסכת תמיד (ד, א) ואין שם לכלוך בגדים.
ו. ירושלמי שבת י' ג' - אמר רבי לוי כתיב ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן אלא שאין גדולה בפלטין של מלך. פני משה – ..שהרי הכהן לובש בגדי בד שלו, ומרים את הדשן.. קרבן העדה - ולא צוה המקום להוציא את הדשן אלא לכהן שהוא החשוב בעם, והלא אף הזר היה יכול להוציאו ע"י כלי כשהוא עומד מרחוק, אלא ללמדך שאין גדולה בפלטין של מלך.
ז. שם משמואל צו תרע"ו - זאת תורת העולה וגו' ואינו מבאר בתורת העולה כלום אלא מצות תרומת הדשן.. יש להבין דמצינו בתרומת הדשן מעלה מה שלא נמצאת בכל הקרבנות, שכולם אינם מתקבלין דרך נס נגלה כמו תרומת הדשן שנבלעים במקומם.. גם בבית שני.. ויש לומר דענין תרומת הדשן רומז לביטולו של אדם שהוא בעיני עצמו עפר ואפר מחמת גודל שבירת הלב ותשובה מעומקא דליבא.. על כן נתקבלה התרומה דרך נס..
ח. שם - ..שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר.. בענין עמלק, שהוא דעת דקליפה.. כי דעת דקדושה הוא לידע שאין לאדם שום צירוף וחיבור אל הש"י, וע"כ אפי' משרע"ה שהוא רבן של כל הנביאים עמד לו מן הצד ולא נכנס עד שנקרא.. ודעת דקליפה.. שעי"כ מרפה את ידי עבדי ה', שמראה לו חסרונו, וכמה הוא רחוק והרבה לפשוע עד שאין לו תקוה ומפילו ליאוש.. והעצה.. שיצייר בנפשו שמ"מ הוא בכלל ישראל..ע"כ ת"ד.. ואמרנו.. שעמלק הלך ליטול עצה מבלעם ואמר לו שישראל תלויין בזכותו של אברהם אביהן ואף אתה.. הפירוש שיש בו ניצוץ קדוש מאברהם ע"כ כחו גדול. והנה לעומת שצדיקי ישראל מהפכין חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא הי' עמלק להיפוך שהפך את הניצוץ הקדוש שבו לרע.. שהדעת עצמה תגרום ח"ו עוד יאוש כנ"ל. ..יובן דהעצה.. לעשות מרעת עמלק שתהי' היא עצמה גורמת טובה. ..להיות איש בטל לציבור לגמרי..
ט. שפת אמת צו תרלה' - ..ומשמע שכל הקרבן תלוי בהרמת הדשן. כי הנה עולה באה על הרהור הלב, כמאמרם ז"ל, היא העולה, מחשבה רעה דאתוקדא על גבי מדבחא.. אך אחר ביעור השאור, צריכין להרים הדשן, כי כל ירידה הוא צורך עליה. והרי הכל בכלל בריאת השי"ת.. והוא לבוא על ידי שריפת הרע אל הטוב.. נמצא כי הרמת הדשן עיקר הקרבן.. ובמד' מי יתן טהור מטמא לא אחד כו'. פירוש, כי זה עדות על אחדותו ית'.. כי אם היה ח"ו לסט"א כח בפני עצמו, איך יוכל להתהפך הרע לטוב.
י. קובץ ה' סז' – זביחת היצר, הוא הניגוד המוחלט להמינות. היצר נזבח ונאפס, לא בורחים ממנו ומתכנסים בתוך הציור הרוחני, מסתלקים מן הרשות של הרע, שנחשב בטעות לרשות בפני עצמו בעל שליטה מיוחדה. הודאה בעבודה זרה זו עוקרת את האדם ואת העולם מיסוד העולם. לא מספיק כלל מה שישנא את הרע באמירה והתרגשות. אחרי ההודאה במציאות שליטתו, כבר הוא אחוז ברשתו. והרע העולמי נוח לו לותר על כל, להניח להיות מגדף ומחרף אותו, טופל עליו כל תיעוב, ובלבד שיודה בשלטונו. אבל האמת העליונה יודעת שאין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו. היצר נזבח, וסופו להשחט ולהאבד מן העולם, ורוח הטומאה אעביר מן הארץ.