519. פרשת תרומה – גוונים תרבותיים

התחש הססגוני הופיע בזמן משה רבינו אך ורק לצורך בנין המשכן ונעלם. מה היה ענינו? ומה לססגוניות שלו ולאלים המאודמים?

תגיות: משכן,

האזן לשיעור:

צפה בשיעור:

דף מקורות - 519. פרשת תרומה – גוונים תרבותיים

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, ראש חודש אדר א' תשפ"ב
א.    שמות כה' – וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים. שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן. אונקלוס - ומשכי ססגונא.

ב.     שבת כח. - אמר רב אדא בר אהבה: תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה, טמא היה או טהור היה. אמר רב יוסף, מאי תיבעי ליה, תנינא, לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. מתיב רבי אבא, רבי יהודה אומר: שני מכסאות היו, אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים. רבי נחמיה אומר: מכסה אחד היה, ודומה כמין תלא אילן. והא תלא אילן טמא הוא. הכי קאמר, כמין תלא אילן הוא, שיש בו גוונין הרבה, ולא תלא אילן, דאילו התם - טמא, והכא - טהור. אמר רב יוסף, אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא - ששש בגוונין הרבה.

ג.     שבת כח: - אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז. מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו - שמע מינה טהור היה, דאמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס.. וליפשוט מיניה דמין בהמה הוא. כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא, ולית ליה אלא חדא קרן, איכא למימר מין חיה הוא.

ד.     תנחומא תרומה ז' - וזאת התרומה אשר תקחו וגו' זהב כנגד מלכות בבל.. כסף כנגד מלכות מדי.. נחושת כנגד מלכות יון.. ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום שנא' ויצא הראשון אדמוני, אמר הקב"ה אף על פי שאתם רואין ארבע מלכיות מתגאות ובאות עליכם, אני מצמיח לכם ישועה מתוך שעבוד, מה כתיב אחריו שמן למאור זה מלך המשיח..

ה.    עין איה שבת פ"ב עט' - תחש שהיה בימי משה בריה בפ"ע היה. ישנן מדות קבועות שראויות הן להיות נקבעות ברושם של קביעות ושל תולדה קיומית, דהיינו שמשרשן יוקחו ענפים ג"כ להרחיב ענינן בכל עת ודור. וישנן מדות כאלה שהן צריכות לשעתן ואין לקבע אותן.. והנה הרושם של ריבוי הגוונים שבתחש, דמתרגמינן ססגונא, שיש בגוונין הרבה, הוא מתאים עם אותה הנטיה של הכנסת כל הכוחות, גם אותם שהם לעצמם רעים, בבנין האומה הכללית. וזהו דבר מיוחס למשה רבינו ע"ה שהכניס את הערב רב בכלל האומה.. אמנם רק ימי משה, אותם הימים שהאומה קפלה בהם את הכנת השלמתה עד היום האחרון, עד העתיד היותר נהדר, רק הם היו ראויים להכנס בעובי קורה כבדה כזאת של הרבות הגוונים בריבוי היותר אפשרי ולשוש בהם, ולכלול גם כח זה בכלל עבודת הקודש שנכללה בקדושת המשכן. אבל אין לדבר ערך מיני קיומי, וחלילה לדורות הפרטיים לשום להם לקו להרבות גוונים זרים באומה, או להדבק ביותר גם באותו הסיג הזר שנבלע באיבריה, אשר באמת.. תקנת הכלל תלויה בהזיקוק של הסרת הבדילים "ואצרוף כל סיגיך ואסירה כל בדיליך... אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה". ע"כ תחש שהיה בימי משה בריה בפ"ע היה.

ו.      עין איה שבת פ"ב פ' - ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא. אותם הכוחות הזרים והקשים, שמצד הנטיה של הרחבת ריבוי הגוונים נכללו בבנין הכללי, יש לדון על ערך שימושם, שהרי ישראל צריכים להתעשר בכחות נפשיים רבים ונכבדים מצד עצמותם, גם צריכים לרכוש כזה שיוצא מאתם לפעול על העולם כולו שאיננו נכלל בכ"ז בשלמותם של ישראל המיוחדת. והנה מכלל הדברים הטובים שנכללו בהענינים שבאו ע"י מכאובים וצרות רבות ורעות, נכלל ג"כ מה שמצד החסרון שגרמו הערב רב בעירובם בישראל, מזה יצאו ג"כ אח"כ בהמשך הגלות כחות פועלים רבים ממחננו להיות לעם אחר.. והנה רק המראה החיצוני יעורר בנו תוגה שחשבנו שזה היוצא היה משלנו, אבל באמת אינו כ"א המוכן להתפרד ולצאת מני אז. אבל גם יציאה זו לא תשאר בלא רושם של תועלת כללית, כי מה שאותם הנובלות הם מתערבים בין הגויים, הם מקנים מ"מ אותן הנטיות שכבר קלטו מני דורים מקדושתם של ישראל בין עמי הארץ, ונעשית מזה הכנה מזגית להיות חלקים מאומות העולם מוכשרים לקבל, עכ"פ כפי מדתם, השפעה מרוחם של ישראל.. והנה זהו הספק המרובה בכללות התכלית של התרבות הגוונים שנעשה בימי משה ונכלל עכ"פ בחיצוניות המשכן הכללי, אם מזה תבאנה תוצאות של עושר פנימי, דהיינו שאותם הכחות יוכללו ויכנעו לגמרי לרוח ישראל, וישארו נאמנים לעד בברית שלם, או שיהיו רק בתור שימושים חיצוניים הממלאים תפקידם חוץ לשלטון הפנימי של מחנה ישראל. והנה ההבדל שבין חיה לבהמה באופן מוחשי וציורי הוא, שהחיה איננה בטלה לאדם ואינה נכללת בשימושיו הבייתיים, אמנם סוף הדבר שתקבל גם היא השפעה וטובה מהאדם השלם.. מה שא"כ הבהמה הבייתית שהיא כולה טפילה לאדם ונכללת בכללות קניניו המתיחשים אליו. ע"כ תחש זה שהיה בימי משה לא הכריעו בו.. באיזה אופן שיהיה גמר צירוף הסיגים..

ז.     עין איה שבת פי"א כב' - יריעות התחתונות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, ועליונות של מעשי עזים. וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות, דאלו בתחתונות כתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", ואלו בעליונות כתיב "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים". מתאימים הם הפרטים של תכנית המשכן לכללות העולם, לצורתו החמרית וביותר הרוחנית, גדול יום שהוקם בו המשכן כיום שנבראו בו שמים וארץ, ומתאימות הן צורות של היריעות המכסות אשר על המשכן לצורות החכמות העליונות, יסודי האור הרוחני ושפעת הקדושה שבעולם.. החכמה הפנימית.. שכנגדם הן מכוונות היריעות התחתונות.. החכמה המעשית, העומדת להיות כמו מכסה ושומר על הדיעות הטבועות בחכמה הנסתרת הפנימית.. זוהי החכמה הפנימית פנימית, שמתוך עמקה רומה וגדלה היא נושאת את הלב כולו, את כל החיים וכל החושים, את כל תכונת המעשים וכל קצביהם, הן "טוו את העזים". ואבא יסד ברתא, והחכמה המעשית נובעת היא, עם כל היותה לכאורה מוכרת רק בתור שומרת את הדיעות הכמוסות, מיסוד הגנוז היותר עליון, מיסוד חכמה שלמעלה, גבוה מעל כל גבוה.