בגלות פעלנו מתוך שאיפת הישרדות
מאמרי הראי"ה – לתקופת המעבר [השורות בהן נעסוק בשיעור] –
וכן הוא גם ביחס היהדות, הוקרת האמונה ושמירת התורה והדת בכנסת ישראל ביתרון של קדש עליון. מהלך כללי זה, המתגלה בכל החיים, נוהג גם בה: מספר היחידים הגדולים הענקיים, אנשי קדש, הולך ומתמעט ולעומת זה הכלל כולו הולך ומשתכלל ומתפתח, וכנסת ישראל עומדת עכשו בכללה במצב המעבר לצאת מתוך חיים אינסטינקטיבים לחיים של הכרה. במעמד האומה בגולה, האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי שלט בכל יחיד ויחיד מישראל לשמור את הדת ולכבד את האמונה בכלל - ואעפ"י שלא היתה לו לאותו היחיד הכרה ברורה בערך הדת והאמונה הישראלית וערך קדושת ישראל - מתוך ההרגשה הטמירה האינסטינקטיבית, שבהתרפות אותו הקשר המאחד של הדת והאמונה, יבוטל מהלך רגשי האומה, והתפוצצות עתידה לאומה כולה. בעוד שלא היה אפשר לה כלל להכרה הברורה בחפץ קיום האומה וארחות תחיתה לצאת אל הפועל ולהתגלות באומה בכללה, בעוד שלא התנאים החיצוניים ולא התנאים הפנימים היו מוכשרים לכך, אז אם היה בא איזה רפיון בהשפעה הטבעית היתה הסכנה איומה מאד, אמנם לאשרנו היה אז כל זה במצב איתן. עתה, עם זריחת אורה של התנועה הלאומית מתוך חפץ והכרה, מתוך בסיס מעשי ושאיפה חזקה, להתאסף בארץ ישראל ולחדש את חיי העם הקדמונים כימות עולם, בא התור להתגלות ההכרה הברורה בכלל האומה וכשתשלם תחולל גדולות לקיום האור האלהי, לדעת ה' המיוחדת לישראל, לאמונה ולשמירת התורה, שהיא כולה ארחות החיים לישראל הרבה יותר מכל פעולות הדחיפה הטבעית העורת.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל