האינסטינקט הדתי אבד בהתפתחות ההכרה
מאמרי הראי"ה – לתקופת המעבר [השורות בהן נעסוק בשיעור] –
תכונת השכלול של האדם ביחוד לא תתן לו להשאר לעולם במעמדו הטבעי, ומתרומם הוא ועובר אל מדרגת ההכרה, ומאבד בה הרבה מסגולותיו של האינסטינקטשהוא אמנם יותר בטוח במהלכו ויותר מכוון בפעולתו לקיום החיים, אבל סוף סוף מסגל הוא לו אותן עצמן בצורה יותר יפה ומשוכללה. בכל זמן שהאדם וכל החיים נתונים במעמדם הטבעי פועל עליהם האינסטינקט של שמירת הקיום והמשכת ההויה. וכל מה שהם מתחילים להיות יותר בעלי תרבות והכרה הנם צריכים לעשות את המעשים הקודמים בעצמם, לא מתוך דחיפה פנימית עורת, כי אם מתוך הכרה פנימית ברורה.
כך הוא גם בנוגע לקיום הדת והאמונה באנושיות הכללית. כח הנטיה הטבעית גרם לזה שהדת והאמונה הוחזקו ונשתמרו באנושות, בכל "שדרותיה הרחבות", מפני שבלעדן לא היה אפשר לחיי החברה להתקיים. אעפ"י שיחידי הסגולה, גדולי הרוח, היו מעולם בעלי דת ואמונה מתוך הכרתם הפנימית העמוקה בערכן הגדול האמיתי, הנה בהמון הגדול אשר בכלל לא היה מפותח בשכלו ובמדעי, והכרה זו חסרה לו מלא אותו הכח האינסטינקטיבי החזק הגנוז את מקומה של ההכרה ותפקידה, לקיום הדת והאמונה. אבל עם השתכללות החיים והתפתחות השכל וההכרה המוסרית שהיא מתפשטת מתוך אוצרותיה הגדולים, האישים הפרטיים החשובים, אל הכלל כלו נתחלש כח הנטיה הטבעית הזאת, ולפי מדה זו אין הדת והאמונה מתקימות עוד כ"כ בהמון ע"פ הנטיה הטבעית, כי אם גם על פי הכרעת ההכרה בטובן ואמתתן.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל