פרשת חוקת – מלחמת הדעות

דף מקורות - פרשת חוקת – מלחמת הדעות

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לד' תמוז תשע"ג
א) במדבר כא' – משם נסעו, ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר, היוצא מגבול האמורי, כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האמורי. על כן יאמר בספר מלחמות ד', את והב בסופה, ואת הנחלים ארנון. ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער, ונשען לגבול מואב. ומשם בארה, היא הבאר אשר אמר ד' למשה, אסוף את העם ואתנה להם מים.

רש"י – רצועה יוצאה מגבול האמורי.. ונכנסת לגבול מואב, עד ארנון שהוא גבול מואב, ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב.. והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם.. כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים.. לפי שהיו ההרים גבוהים, והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה.. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם.. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות.. כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו.. לתוך אותן נקעים והרגום.. אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו.. חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם..  ההרוגים.. ראו ואמרו שירה.

ב) קידושין ל: - אמר רבי חייא בר אבא, אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר, את והב בסופה, אל תקרי בסופה אלא בסופה. רש"י – נעשו אויבים: מתוך שמקשים זה לזה, ואין זה מקבל דברי זה. את והב סופה: הכי דריש לה, ספר מלחמות, מלחמה שעל ידי ספר, אהבה יש בסופה.

ג) סוטה מא – והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב, אגריפס המלך, עמד וקבל, וקרא עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי', זלגו עיניו דמעות. אמרו לו, אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. תנא משמיה דר' נתן, באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כליה, שהחניפו לו לאגריפס. תוד"ה אותו היום – ירושלמי תני רבי חנינא ברבי גמליאל אומר, הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו.. ופי' ר"י.. וזו היתה החנופה, שמלך בזרוע שלא כדין תורה, והודו לו והחזיקו בכך, נהי שלא יוכלו למחות, היה להן לשתוק ולא להחזיקו. וזהו עונש החנופה בדבר עבירה, שמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו, ואינו חושש על יראת הקב"ה, ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה. קידושין ע: - א"ל.. לישתעי מיליה, כי היכי דלא לימרו מחנפי רבנן אהדדי.

ד) במדבר כ' – ולא היה מים לעדה, ויקהלו על משה ועל אהרון.. ויאמר להם שמעו נא המורים.. וירם משה את ידו ויך את הסלע. ויצאו מים רבים.. ויאמר ד'.. יען לא האמנתם בי.. לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ..

ה) רמב"ם פ"ד משמונה פר' – כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: שמעו נא המורים, דקדק עליו השם יתברך, שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא, חילול השם הוא. מפני שמתנועותיו ומדבריו, כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם, אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא.. אבל אומרו בענין 'מריתם את פי'.. ראוהו שכעס, אמרו.. ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים, ושאנחנו הכעסנוהו יתברך, לא היה כועס. ואנו לא מצינו, שהשם יתברך כעס, בדברו אליו בזה הענין..

ו) אגרות הראי"ה שיד' – לעולם לא נכון לשכוח, כי בכל מלחמה ממלחמות הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים, וברוח דעת ויראת ד' נדע.. הכל ערוך ומסודר מקורא הדורות מראש, לעזור לשכלול העולם וקדמתו, להזרחת אורו.. ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו, ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו, יש מקום רחב בעולם, ואלוקי הרוחות לכל בשר את הכל עשה יפה בעיתו. ורעיון זה אף על פי שלא ימנע אותנו, מלהילחם על הקדוש האמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מליפול ברשת הקטנות הזילותא והקפדנות.. ומלא רצון אהיה, אם בכל ההזדמנות אשר תגיע לידך, תשפיע להניח את הרוחות, ולהרים את רגשי הכבוד, בסביבה הבאה בחוגך, כיאות לבעלי יושר ובעלי בינה, היודעים את תומתם ואת מטרתם הברורה, כנכון היום.

ז) רמב"ן במדבר כ' ז' – אמר מריתם פי, שעברו על דברו, ואמר לא האמנתם בי, שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס.. והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה, כי בראשונה אמר לו הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור, יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב, שהוא כבוד ה'.. ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת, ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור פעמיים, והנה זה חטא, ועל כן אמר לא האמנתם בי, לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס.. ועל דעת רבותינו, שמזכירין לו הכעס, יתכן שהכה בצור, ויצאו טיפים, במיעוט כוונתו בכעס.. והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם.

ח) אוה"ק ד' השלום ט' – כל הכעסנות שבעולם, הבאה מצד הדרכה במוסר באמונה בדעות ובמעשים.. אע"פ שהרבה חלקים מהם, הם מלאים קדושה גדולה.. אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם. וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה.. יבוא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד. שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות, הרצון והפיוס והדבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה, ושל דיוקי תורה, נתערב בשביל כך כח הקפדנות. עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה. ואם שמכל מקום, את והב בסופה כתיב, ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד.. וכל אותו העומק והדיוק, אותה אש הנשמה.. יבוא באחרית הימים, ביתר שאת, על ידי התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה, מלאה עדינות של שלום ושלות השקט.. וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבוא, ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה, אשר לשיבת ציון ובנינה.