הפרעות יכולות היו להתרחש בישראל הריבונית רק על רקע חוסר הבירור הפנימי בינינו לבין עצמנו מי אנחנו ואיך קוראים לנו
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לטו' סיון תשפ"א
א. במדבר י' – וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ד' א-להיכם ונושעתם מאיביכם. דברים כא' - כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' א-להיך בידך ושבית שביו.
ב. שם משמואל כי תצא תרפ' – וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דקדק דבכאן כתיב ונתנו ה"א בידך ואיננו מזכיר שצריכין תפלות ובקשות אלא כך הסדר בפשיטות שה' נותנם ביד ישראל, ואילו בפרשת בהעלותך כתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה"א ונושעתם מאויביכם, הרי שצריכין התרעה וזכירה וישועה ואיננו כ"כ סדר פשוט, ותירץ ששם האויב בא על ישראל אז צריכין לכל אלה, וכאן שישראל יוצאין על האויב אז נוצחין בפשיטות.
ג. מלבי"ם - אם מדבר על מלחמה שבא האויב לארצם, היל"ל וכי תבוא מלחמה בארצכם, ואם מדבר שהם יוצאים להלחם בארץ אויב היל"ל וכי תבואו מלחמה על הצר.. וע"כ שכולל שניהם, כי תבואו מלחמה על הצר וכי תבוא מלחמה בארצכם, וממ"ש על הצר בה' הידיעה משמע שהוא הצר הגדול הנודע ע"י הנביאים שנבאו עליו, אבל הלא יוכל להיות שמדבר בצר הידוע בתורה שהם עמלק וז' עממין, ומדייק זה ממ"ש ונושעתם מאויביכם, שלשון תשועה במובנה המדויק הוא התשועה הגמורה שזה ההבדל בין תשועה והצלה.. וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג שאין שעבוד אחריה.. [ספרי עו'].
ד. אגרא דכלה - בארצכם. חסר למ"ד, דבאמת איך אפשר שיהיה מלחמה בארצנו והרי הבטיח הש"י אפילו חרב של שלום לא תעבור בארצנו, אך זה יהיה אם יתבטלו ח"ו מלימוד התורה, וזה רמז חסרון הלמ"ד..
ה. במדבר לג' – ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה. רמב"ן - הכונה "בשכים בעיניכם", להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו.. כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם.. וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלהיהם.. ואחר שיהיו שכים בעיניכם ויטעו אתכם לשוב מאחרי, יהיו צנינים בצדיכם שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם. ואחר כך וצררו אתכם שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור.. אור החיים - וצררו אתכם על הארץ וגו'. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו..
ו. פנים יפות - לפי שכל כוחות האומות הוא מכח נצוצות הקדושות שנפלו בהם מעונות ישראל.. והיינו דאמר הכא כי תבואו מלחמה בארצכם פירוש שהמלחמה הוא עם כחות הקדושה שביד הצורר כדי שיצאו מן האויב ויחזרו למקומם, והיינו דקאמר ונושעתם מאויביכם ולא אמר ונושעתם סתם, אלא שהתשועה היא לישראל שכחות הקדושה שהיו ביד האויב הם נושעים וחוזרים למקום הקדושה.
ז. תהלים קח' - ..עלי פלשת אתרועע. רש"י - אריע להם קול ליראם מפני. זוהר בלק קצח: - למרחיק אסתכי דוד אמר כנען סטרא בישא דסטרא אחרא איהו ופלשתים מתמן אינון לסטרא אחרא מה אצטריך תרועה דכתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם וגו' לתברא חיליה ותוקפיה, ובגין כך עלי פלשת אתרועע.. תהלים ס' - ..עלי פלשת התרעעי. רש"י - התחברי על ממשלתי להיות משועבדים לי כי גת מארץ פלשתים וכן עזה שכבשן דוד. מצודת דוד - בעבורי יריעו פלשתים תרועת מלך ותהיה התרועה למעני לקבל עליהם עול מלכותי.
ח. אוה"ק ב' הטוב הכללי יט' - ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו.
האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל.
השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.
השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.
השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל, מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב. זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, קנאת ד' צבאות תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ד' מלך. ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור, של הבודיסמוס, ובין היאוש למחצה, של הנוצריות, הם משמשים באיזה אופן את הרשעה העולמית, ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות בממשיותה ונצחונה, כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת. ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים.