קביעות היא מוסריות, אבל התנועה מאפשרת התעלות, היציבות באה מקביעות אמונית מחוברת לד' בתוך התנועה המתמודדת
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכה' אלול תשע"ב
א) דברים כט' – אתם נצבים היום כולכם, לפני ד' אלוקיכם.. כל איש ישראל.. לעברך בברית ד' אלוקיך.. אשר ד' אלוקיך כורת עימך היום. למען הקים אותם היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוקים.. וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב.
ב) שם ל' – ..החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך.
ג) עולת ראיה א' תא' – אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטא, לא תרוי ולא תחטא, וכשאתה יוצא לדרך, המלך בקונך וצא, - זו תפילת הדרך (ברכות כט').
כל הסתערות כוחות, והתחדשות מצב, תוכל להביא הריסה לכוחותיו המוסריים של האדם, וצריך הוא אז לשמור ביותר את מוסרו, שנקנה לו בעמלו, בדעת ובכשרון. ע"כ, חובה מיוחדת היא להישמר מכעסנות, אפילו במקום המותר, שלא תחטא מתוך ההתרגשות, המביאה לאיבוד ציורי המוסר. וכן ההשתכרות, אפילו אם איננה באופן מנוול, עכ"פ מביאה התרגשות העלולה לאבד ציורי המוסר. ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא הוא ציורים חדשים והרגשות חדשות, וכמה אנשים נפחת מדרגת מוסרם, בחילוף מקומותיהם. וכשאתה יוצא לדרך, תכין עצמך לקראת ההתרגשות של השתנות הציורים והתחדשותם על ידה, והמלך בקונך וצא, להמשיך עליך ציורי היראה ואהבת ד', בקביעת המוסר וטוב המדות הטהורות, גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר יסוד תפילת הדרך, שעימה תבוא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.
ד) מוסר אביך פ"ב ב' – בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב"ה, בתוך הדרכם שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת ענייני תפילתו, וכונה רצויה.. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצידו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר. וכשהוא עוסק בתורה, ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעיין ומעמיק.. כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיות עסוק בגמ"ח להיטיב לחבירו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה, איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקיימת, וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך.. והב' הוא ב' ה"בתוך", שבעצמותם של הדברים הוא יודע את הקב"ה. על כן הוא פרשה קטנה, שאין הציווי בה גדלות והרחבה של חכמות ומחשבות, אדרבה, צמצום בדבר זה שהוא עסוק לבד..
ה) אורות קיט' – אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח, כי אם באויר האלוקי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלוקיים דוקא. אז ימצאו את מלואם את יחושם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם, הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה, ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל, ולא ידע שלו. אם יוכל לשקוע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח, אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו, והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף. מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים.
ו) דברים ו' – ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. רש"י – 'ואהבת' - עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו. 'בכל לבבך' - בשני יצריך. דבר אחר 'בכל לבבך', שלא יהיה לבך חלוק על המקום. 'ובכל נפשך' - אפילו הוא נוטל את נפשך. 'ובכל מאדך' - בכל ממונך, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר ובכל מאדך. דבר אחר, 'ובכל מאדך', בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במידה טובה בין במידת פורענות, וכן דוד הוא אומר, 'כוס ישועות אשא' וגו' (תהלים קטז') 'צרה ויגון אמצא' וגו' (שם).
ז) אורות קכה' – כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חוסר דעה, להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד'. ההכנעה מפני האלוקות, שהיא דבר טבעי בכל נברא.. לא צער ודכדוך יש בה, כי אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית.. כשמתפתחת ההכרה הזאת של גאות ד' בקרב הנשמה בכל דרכיה.. ההקטנה הטבעית הזאת, מצמיחה גדלות אדירה, שלטון של הוד מלכות ונהורא מעליא.. אבל מתי היא טבעית? כשגדולת האלוקות מצטיירת יפה בתוך הנשמה, בצורה של דעה טהורה, של שכל מתעלה מכל מהות.. שאז נתבעת ההתבטלות מכל זויות הנשמה..
ח) שפת אמת בהעלותך תרנט' – 'והאיש משה עניו מאד', פירוש זה החלק איש שבו היה עניו ושפל, אבל חלק אלוקים שבו אדרבה היה מתעלה יותר מן המלאכים, מזה הטעם עצמו! כמו שכתוב בזוה"ק (שלח קסח.) מאן דאיהו זעיר איהו רב, לא רבי קוב"ה אלא לדאזעיר, ואמרו חז"ל בגסות הרוח אין אני והוא יכולין לדור, וכמו כן משה רבינו ע"ה שהיה עניו מאד, שרתה עימו השכינה ומדברת מתוך גרונו.