התגלות הקב"ה בישראל ובעולם בכלל נתונה בידי ישראל אשר נבראו להפיץ את אור ד' בתוך המציאות הארצית ולשמח את הכל
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליד' אב תשפ"ב
א. דברים ד' – כי שאל נא לימים ראשנים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא א-להים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו. השמע עם קול א-להים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. או הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים.. אתה הראת לדעת כי ד' הוא הא-להים אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. ותחת כי אהב את אבתיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך.. להוריש גוים גדלים ועצמים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה. וידעת היום והשבת אל לבבך כי ד' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ושמרת את חקיו ואת מצותיו.. אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ד' א-להיך נתן לך. רש"י - הראת - כתרגומו אתחזיתא. כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת.
ב. ראש השנה לב: - אמר רב הונא, תא שמע, שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד - מלכות, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר, אינה מלכות. וידעת היום והשבת אל לבבך כי ד' הוא הא-להים.. אין עוד - מלכות, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר, אינה מלכות. אתה הראת לדעת כי ד' הוא הא-להים אין עוד מלבדו - מלכות, דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר, אינה מלכות. תורה תמימה - לענין מה שאומרים במוסף דר"ה פסוקים דאיירו במלכות ה' אומרים גם פסוק זה, ואף על פי שאין בו מפורש זכר שם מלכות אך ענינו הוא מלכות. מהרש"א - כי ה' הוא הא-להים אין עוד מלבדו כו'. ע"פ שאמרנו שזה מורה על אחדות מלכותו וכן אין עוד מלבדו וגו' ור' יהודה פליג גם בה' אחד שאינו במקום מלכות דבעי לשון מלכות ממש.
ג. סוכה מז: - תניא כוותיה דרב נחמן: שמיני.. ברכה בפני עצמו. רש"י - בתוספתא משמע שמברכין את המלך.
ד. רבינו בחיי - ופקח עיני שכלך בזה כי לא תמצא בכל התורה כלה שיאמר בשום מקום "הא-להים הוא ה'" אלא "ה' הוא הא-להים" וכן בענין אליהו.. כי יש נסים מפורסמים ויש נסים נסתרים, ובכלל המפורסמים הנסתרים, והמשכיל יבין.
ה. בראשית כב' - ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה. רש"י - ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. אשר יאמר היום, שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו. שמות לד' - שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ד' א-להי ישראל.
ו. חגיגה ב. - דתניא, יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה, סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר יראה יראה - כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו - אף ליראות בשתי עיניו. מציאות קטן שלג' – הענין הוא שכשאדם רוצה להביט באיזה דבר בעיון היטב, הוא סוגר אחת מעיניו כדי שתצטמצם ראייתו יותר על אותו הדבר, ולא תתפזר הבטתו למקום אחר. והנה באדם ישנם כוחות טובות וכוחות רעות מטבעם. והנה האדם כל זמן שלא הפך כוחותיו הרעות לטובות, אם כן כוחותיו הרעות מושכות אותו לצד הרע, והכוחות הטובות מושכות אותו לטוב. וכשנוטה לטוב צריך לעצור בעד כוחותיו, שהתחלתם השיבוש בשכל בדעות כוזבות. אבל כשאדם מהפך לטובה כוחותיו הרעות, אז אין צריך לעצם שום עין, שגם עין השמאלי שפיר חזי. והמתדבק בהשי"ת יודע שבכל מקום עין ד' צופיה ובכל מקום ראותו יראה כבודו ית'. וזהו שאמרו, כדרך שבא לראות, כך בא לראות, מה לראות בב' עיניו, אף לראות בב' עיניו. שהכוחות מתהפכות מרעה לטובה, ואין צריך לעצום עיניו כלל, רק ישר יביט ולא יסור מהמסילה.
ז. חגיגה ב. רש"י - הכל חייבין בראייה - במצות ראיית כל זכורך, שצריכים להתראות בעזרה ברגל. יראה יראה - [יראה] כתיב, וקרינן יראה, יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה, יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו. כדרך שבא לראותך - כך הוא בא ליראות ממך. מה לראותך - בשתי עיניו. אף כאן ליראות מן האדם - בשתי עיניו של אדם. תוספות – יראה יראה כדרך שבא לראות - פרש"י כדרך שבא הקדוש ברוך הוא לראותך דהיינו בשתי עיניו אף אתה בא לראותו בשתי עיניך ולא יתכן לר"ת דהא לא שייך ביאה גבי שכינה שבכל מקום הוא ועוד דדריש מסורת קודם אדרבה היו לנו לדרוש המקרא קודם ע"כ גריס ר"ת יראה יראה מה לראות בשתי עיניו שאדם בא להתראות לפני המקום בשתי עיניו של מקום, אף האדם בא לראות המקום בשתי עיניו.
ח. אוה"ק ב' הטוב הכללי י' - קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון, ממקור הודאת השבת נשאב הכל, מטוב להודות לד', מתוד שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטוב העליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר. ישראל יודע כי טוב ד', יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה. והרגלים מגלים את ידיעה זו. מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור ההויה. יראה כל זכורך, וכדרך שבא לראות כך בא לראות. והם שתי ידיעות, הטוב המוחלט, שהשמחה והעונג נובעים ממנו, וההטבה, שהאדם הולך ומטיב את הכל, בשייכותו לההויה כולה, הוא מעלה אותה, הוא משפרה, במצות ד', במה שהוא מקיים דבר ד', ובמה שדעתו וחפצו קשור בחפץ ד', אל עליון קונה שמים וארץ. גדול הוא אור החסד בעולם, גדולה היא השמחה במעונותיה.. ולעומת זה גדול תהום החושך, העצב והיגון. נוטל האדם אורות שמחה וגדולה ומפזרם בתהומות ומחשכים, והם מאירים שם, ומשמחים המון בריות לאין תכלית. ומיד עולים הם ואורותיהם עמהם, בעפיפה וטיסה צוהלת. ברנה ובזמרה ובעליצות, למקום האורה והעדנים, ושם שמחה על שמחה נוספת, ובחדרי לבו של אדם, בחוש המשורר שבו, נחלי עדן ושמחות קדושות מתגלות, ונדיבות הרוח הולכת ועולה, וגבורת הנשמה מאדרת, והכל נאדר, והכל נחבק באהבה, צפרים משוררות, וילדים מתמלאים גיל, עגומי נפש מתפכחים, ושבורי לב הולכים ועצביהם מתחבשים, ויסוד החיים הולך ומפעם בעולם. לשד העדינות שבכל תלוי הוא בשפעת עדנת חפצו הפנימי של האדם בטוב, בהקבעתו על נפשו וכל מהות חייו את חותם הטוב.