פרשת בא – התחדשות האומה

דף מקורות - פרשת בא – התחדשות האומה

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לג' שבט תשע"ט
א.    שמות יב' – החדש הזה לכם.. רש"י - נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום.. אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה. רמב"ן - זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל ע"י משה..

ב.     אורות ישראל ח' ח' - המוסר הישראלי הוא לא רק מוסר אינדווידואלי, ולא גם רק משפחתי ולאומי, ולא גם רק אנושי כללי, אף על פי שהכל כלול בו, אבל בעקרו הוא אלוקי, תורת ד' בורא עולם, תורה שהיא המשכה של היצירה, לא פחות מזה. גדולת הכרה זו היא מורשת ישראל מעולם, והיא גאותם ועזם עדי עד.

ג.     אורות התחיה מח' - "משחרב ביהמ"ק לא נראת רקיע בטהרתה שנאמר: אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" א"כ הארת התורה מן השמים של זמן הגלות מעולפת היא הקדרות והשק המכסה. בעת קרבת הקץ יבא רוח המטהר את השמים מקדרותם, המסיר את השק המכסה עליהם, ואז אלה אשר לא הסתגלו לתורה העולה למעלה, הבוקעת את הקדרות והשק, חושבים שאין להם תורה מן השמים, וצדיקים דורשי ד' ועזו מוסיפים אורה ושמחה ומבשרים צדק בקהל רב שדוקא כעת יגלה אור חדש ושמים בטהרתם יראו, וידעו כל באי עולם, כי מן השמים דבר ד' לבית ישראל ולבית יעקב הגוי כולו.

ד.     אוה"ק ב' הקודש הכללי כא' - יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת, הקדושה הבונה טובה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי. המשיג את סוד הקדושה המחרבת יכול הוא לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו כך גדול הוא כח תקונו. מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות. מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.

ה.    אוה"ק ד' הענוה האצילית יז' – מדת הענוה קשורה ביסוד החדוש.. זהו כלל.. שהחדוש האמיתי הוא נלקח מתמצית כל המהות של היש הקדום לו שמכחו הוא בא. הפרי יוצא מכל האופי של העץ מעומק גזעו ושרשו, מיסוד שאיבת לשדו עד ראש צמרתו והתפשטות ענפיו ועליו. כל הבעה מחודשת באמת אינה יוצאת מהסעיף האחד הקרוב, אותה החוליה שההגיון תופסה, אלא מכל המהותיות.. וכל חדוש, שהוא מזדלף רק מאיזה חלק, ומשאיר חלקים בלא תנועה רוחנית, איננו חדוש באמת, כי אם סדור מכני במערכת ההשכלה..

        הכרת היחש של היניקה מן הכל דוקא ולא מחלקים לבדם.. היא פועלת תמיד על השקפת העולם והחיים, על הטוב המוסרי ועל תכונת הרצון שבעמקי הנפש, עד שמתגלה האמת של המהות הישותית בצורתה היותר בהירה.. ואז האדם מוצא את עצמו לא דבר עומד לעצמו, לא מהות מצוי כשהוא לעצמו אלא נצוץ קטן, הזורח תמיד מאור השמש בגבורתה.. הכרה זו היא יסוד המוסר, אפילו החברתי, יסוד המדע, אפילו החמרי והרציונלי, ויסוד הענוה אפילו המעשית.

        מובן הדבר, שהמושג של כל הולך הוא ומתגדל, ואחרי העליה אל מעלה יותר מאירה, מתגלה אותה צורה של הכל הקודמת שלנו רק בתור חלק זעיר מאד, והננו מתבישים מעצמנו על אשר עמדנו עליו, וחשבנו שכאן הוא כבר יסוד החדוש ובסיס הענוה. אבל המהלך הזה הוא ההדרכה של תשובה מאהבה, ההולכת כעמוד אש לפני שואפי אור עליון בתדירות. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון.. ממוצא דבר נלמד, שהאחדות החדוש והענוה הנם אחוזים כל כך זה בזה עד ששבים למושג אחד..

ו.      שפת אמת תרלב' – ברש"י ומדרש למה לא גילה לו מיד. פשוט כי זה עצמו בחינת ארץ ישראל, להיבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון ד' יתברך, כמו שכתוב, לך לך מארצך וכו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו יתברך, ואז נתגלה רצונו להאדם. והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם, רק לשמוע ולקבל מה שאינו יודע, שאין שיעור לידיעתו יתברך כראוי, להיות בטל יותר ויותר תמיד. וזהו שמעי בת וראי וכו', שתמיד צריך להיות בבחינת ראיה והסתכלות והאזנה, לקבל מה שלמעלה מהשגתו, על ידי ביטול שכלו וידיעתו עתה.

ז.     שמות יג' - קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ד' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. היום אתם יצאים בחדש האביב. והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני.. ארץ זבת חלב ודבש.. שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לד'. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים. והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ד' ממצרים.

ח.    אוה"ק ג' מוסר הקודש כח' – המצה היא לחם עוני ולחם חירות. באותו הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו תכונת החופש, חירות הרצון, המוכשר לשעבוד מלכות שמים בצורתו האידיאלית. ורז עולם הוא שיש בסגולת המצה, ליתן כח חופשי בחירות הקודש. וכשהוא בא בפרק זה, שהנשמה הכללית והאישית שבה עוד הפעם להתחדש, כל נקודה ונקודה מעצמיות חייה אין שיעור לערכה. החמץ עושה כח צביוני מיוחד משולל כבר החופש הגמור. והאוכל חמץ בזה הפרק של התחדשות נשמתו ונשמת כנסת ישראל, נוטל הוא חייו מהעולם, הכרת תכרת הנפש ההוא. והמצה היא נהמא דאסותא, רפואת הנשמה המשוחררת, חירות עליון, בגאולה שלמה.