בית המקדש, נויו של עולם, מודגש מאד בשירת הים. מה הקשר?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליב' שבט תשע"ג
א) שמות טו' – עזי וזמרת י-ה.. זה א-לי ואנוהו.. רש"י – זה אלי - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים, מה שלא ראו נביאים. ואנוהו - אונקלוס תרגם לשון נוה.. דבר אחר, ואנוהו, לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון (שה"ש ה') מה דודך מדוד, דודי צח ואדום, וכל הענין. אלהי אבי - הוא זה וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלהותו עלי, מימי אבותי.
ב) שבת קלג: - דתניא: זה אלי, ואנוהו - התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר: ואנוהו - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום.
רש"י - הוי דומה לו - ולשון אנוהו: אני והוא, אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו.
ג) סוכה מה. - מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. רבי אלעזר אומר: ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח.
רש"י - אני והו - בגימטריא: אנא ה', ועוד: משבעים ושתים שמות הן, הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח: ויסע וגו' ויבא בין מחנה, ויט משה את ידו, ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות, ומהן שם המפורש: אות ראשונה של פסוק ראשון, ואחרונה של אמצעי, וראשונה של אחרון, וכן בזה הסדר כולן, השם הראשון והו.. ושם השלשים ושבע הוא אני..
ד) שמות שם – נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך.. תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ד', מקדש ד' כוננו ידיך.
ה) ילקוט שמעוני בשלח רלג' - מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, רבי ישמעאל אומר: בזכות ירושלים אני קורע להם את הים, שנאמר עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים, ואומר עורי עורי לבשי עוז זרוע ה', עורי כימי קדם דורות עולמים, הלא את היא המחרבת ים וגו' דרך לעבור גאולים (ישעיה נא'), דבר אחר, עושה אני להם הבטחה שהבטחתי לאבותיהם, שבזכותן אני קורע את הים, שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ וגו'..
ו) זבחים נד: - דרש רבא, מאי דכתיב: וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי, כתיב: וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב: וירד ועלה הגבול ותאר הגבול, בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרי: ש"מ הכא הוא מקומו.
ז) דרך הקודש א' – דרך הקודש בנויה היא על יסוד ההשוויה, שהאדם משוה את דרכו הפרטית לדרך ד' העליונה. וזה נוהג בדברים שהשוויתם היא השוויה מעשית ושכלית, כהליכה בדרך ד', במידות טובות וכל מצות התורה והשכל, שהם כולם נובעים מההתרוממות של דמיון צורה ליוצרה, ונוהג גם כן בתוכן של דמיון, שכח המדמה מסדר את הענין על פי תכונתו בגדריו. וכל מה שיתקדש האדם והעם יותר, וכוחו המדמה יהיה יותר מטוהר ויותר חזק, תחזק בו התביעה של ההשוויה הדמיונית, ומזה יצאו המון דרכי חסידות נאים ומתוקנים לשלום הציבור, על פי דרכי היופי של סדרי עבודה והידורי מצוות. ומתפצלים מזה אורחות צדיקים, של קדושי עליונים לכל אחד ואחד לפי מעלת נשמתו ולפי עושר החיים של כח דמיונו, שגם בו מתגלה אור חי העולמים, המחיה חיים בכל ערכי חייהם כולם.
ההוד והתפארת של נויו של עולם שבבית המקדש, הדר בגדי כהונה, קדושת הגוף וטהרתו לכל אחד ואחד לפי ערכו, כל אלה הסתעפות מצד הערך הגדול שיש לכח הדמיון הבריא והחזק, העומד בגדרו ועושה את תפקידו בעולם, בתור לבוש מתוקן להאורה האלוקית העליונה, המופיעה על האורה הנשמתית והשכלית שבאדם ובעולם בהדר גאון עוזה. ופה הוא הצורך הגדול של המשקל, להבחין בין דמיון לדמיון ובין יופי ליופי.. אי אפשר לצייר תכונה שלמה של עושר הדמיון, כשהבערות שולטת והרעשה המעשית מתגברת. רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה, אפשר להשיב את בנין בית המקש למקומו, והשכלולים המוקדמים, הולכים הם ליסד את בית הזבול את נוה אפריון, שהדר אל שם שורה.
אבל לעומת זה התביעה לשלמות היופי המפואר, ושכלול הדמיון בכל איתניותו, עם כל מה שלפניו וכל מה שלאחריו, עם כל מה שלמעלה וכל מה שלמטה ממנו, זהו היסוד האיתן של תביעת החיים, התוכן המחולל בחסרונו את הצעקה הנוראה, שיושב הקב"ה ושואג כארי, אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות, שנאמר ד' ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו, שאג ישאג על נוהו.