בבוא משה בשם ד' לתת צורה ומשמעות אלוקית ללאומיות ישראל הוא מגלה שחלק בלתי נפרד מכך הוא הדאגה לכלכלת ישראל
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכה' טבת תשע"ט
א. שמות ו' – וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ד'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ד' לא נודעתי להם.. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל.. ואזכר את בריתי. לכן אמר לבני ישראל אני ד' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ד' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ד'. וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה. רש"י - כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו.
ב. שמות א' – ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם.. בראשית ט' - ויברך אלוקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ.. ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. בן איש חי א' נח - מאחר שאמר פרו ורבו, למה הוצרך לומר עוד שרצו ורבו, ועוד למה נקיט לשון שרצו שהוא לשון האמור בשרצים.. ונ"ל בס"ד דידוע שכל עולם יש לו שם משמות הקודש המאיר בו, וזה השם הוא נקרא שר לאותו עולם, והיינו שם 'א-ל א-דני' מאיר בעשיה, ושם 'א-ל הוי-ה' מאיר ביצירה, ושם 'א-ל ש-די' מאיר בבריאה. נמצא שר העשיה הוא שם 'א-ל א-דני' שעולה מספר צ"ו.. ובשכר פריה ורביה שלכם אז שרצו בארץ. חלק תיבת "שרצו" לשתים, וקרי בה שר צ"ו.. שר העשיה, הנה הארתו תתפשט עד הארץ הלזו התחתונה שהיא בכלל העשיה, יען כי היא סיום העשיה ושיורין שלה כנודע.
ג. למהלך האידיאות ב' - וכנסת ישראל במעמדה הנשא והנשגב, בימים מקדם, בימי פריחתה והתחלת גדולה, בימי "חסדי נעוריה ואהבת כלולותיה", הגיעה בנשמתה המזהירה, בתעופה גדולה למקור האורה העליונה. את תכונתה הלאומית השרישה במעמקי האידיאה האלוקית.. ובאוצר האידיאה הלאומית שלה נגנזה ונזרעה האידיאה האלוקית..
ד. אורות התחיה מב' - הלאומיות כשהיא רעננה תוכל להשביע מטל החיים הרוחניים שבה גם את היחיד, ומשרישה בקרבו די מוסר ודעת, כל אחד מבני העם, הדבקים בעמם בדבקות פנימית, מתמלא עז חיים כאלה לפי תכונת הדבקות והתעוררות הרוח שלו לקרבת האומה. אבל כשהאומה בכללה קודרת ונופלת צריך כל יחיד להרטיב את רוחו מהמקור המוסרי והמדעי הכללי, ולבא ממולא טוב להדבק בעמו ולעורר רוחו לתחיתו, ואז יהיה מכלל בוני האומה. אוצר התורה לישראל הוא בשעת הירידה מכוון לקחת ממנו חיים לתן לאומה בכללה מאת כל יחיד להחיותה ולעוררה, ובעת תחיתה הוא נמזג בכללות האומה ומשפיע ממנה האור והחיים על כל היחידים. כשבאים להסתפק בדבקות הלאומיות בעת הירידה ושוכחים את אוצר החיים לא תוכל אז האומה לפרנס מרוחה את החיים הרוחניים, ומהדבקים רק ברעיונה הכללי, בלא חדירה לאור החיים של הקדש שבה, תשאר רק רשימת חיים, עד שיתעלו למקור חייה ומשם ישובו להחיותה. קובץ א' מא' - ההגנה על היהדות ההיסתורית, היהדות המעשית, היא אחת מהחובות היותר גדולות לכל בעל נפש, אשר יש לו איזה כח לעשות ברוחו. העזיבה המעשית, מרפיון רוח, העדר השיתוף בארחות החיים עם כללות האומה לדורותיה, בשמירת שבתות ומועדים וקדושתם, במאכלות אסורות ופרטיהם, בויעוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, פוחת הוא מעט מעט את צורת האומה ומדלדל את כח חבורה. ואם אי אפשר להמעשים להיות נשמרים אלא בהסברה והטעמה של הדעות המגינות עליהם, הרי התעמולה של קנין הדעות ההן, חובה שוה היא להתעמולה של הקנאת המעשים.
ה. ראש מילין - "תלישא קטנה". ההצטיירות המלאה הוד וגודל מחזון אין סוף, לאור וחיי עולמים, מקור נועם וחדות גדולה, מעטרת היא, וממלאה את כל קרב וכליות, שיר חדש והגות רננים, היא מביאה בהחשף אורה, את ההרגשה של התגלמות אורים, של הגבלת נעים זמרה, כדי להכנס במשטר סדר וקצב, המתאים לתכונת השירה, ורגשי הנפש הקצובים, וההגיונות הפרטיים, וציורי עדניהם, חותם עונג עולמים חתום בהם, מפני שהם יונקים בהיותם במקורם, את יניקת חייהם, ממקור העדן, אשר לא יתואר באומר, במחשבה והגיון, ובכל מדה וקצב, וכדי לתמם את חזון העונג בתוך ההקצבה הזמרתית, ולהכניס את תכונת השירה המתעלה מעל כל גבולים בתכונה נפשית מקוצבה, יתואר האור המחיה את רוח השירה בתור אור נתלש, בתלישא קטנה, חלקים חלקים, נתוקי אורות, הקצבות צלילים, נצוצי אורות, זרזיפים עליונים, שמהם עולמים רבים יתכוננו, והנפש החוזה את חדות השכלול העולמי מהמון האורות המנותקים ושברי החיים ההולכים ובוזקים, תמלא גאון וצהלת רינה, ומאור המלא הימני המלא עז ורויה, תלך ההמיה השירית, אל השמאל, המצמצם וקוצב, בקמיצת גבורתו העוצרת את שפעת החיים ולשדם, וקו של אורה מתנוצצת הולך ישר, ממלא שפעת האורה, מלאתי כל שחקים וכל מרחבי תבל למען העטיר את הוד הזמרה, בהמון יצירות פרטיות עשירות הכמות, מגווני החיים השונים מאד, ע"י מרבית נתוקי האורות הכבירים, וגלילת גלגל, והקפת אור וחיים בתוכן מלא באה, בהגלות האורה, להרבות עצמה ויפעה, להאדיר עונג ורוח חיים עליזים, במקורי השירה והזמרה החיה, זאת היא תכונת התלישא הקטנה הפונה אל השמאל מן הימין, הממלאה גבורה והוד את היסוד הפועל ביצירה הזמרתית, להאדיר גווניו ופרטי הרכבתו, ולהגדיל תורת העדנה הקדושה, שבוית מרומים, בכליל פארה, בהמית התלישא הקטנה, וסמל תוארה.
ו. שמות ט' - והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה. רש"י - ובמדרש רבי תנחומא.. פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו. ירמיהו ב' לא' - הדור אתם ראו דבר ד', המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה, מדוע אמרו עמי רדנו לוא נבוא עוד אליך. במדבר רבה א' - שמא אמרתי לכם שאני מביא לכם טובה והלקשתי אותה ואין מאפליה אלא הלקשה שנאמר והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה. רד"ק - רדנו כלומר יש לנו ממשלה מלכים ושרים לא נבא עוד אליך.
רש"י - הוציא להם צנצנת המן אמר להם ראו כאן מה דבר ה' מועיל.