איך ספירת עמנו על ידי מחצית השקל, הופכת לנשיאת ראש ישראל. מה בענין התרומה הזו מרומם ומרים לנו את הראש
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליב' אדר א' תשע"ד
א. שמות ל' – כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לד'.. מחצית השקל.. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט.. ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל, ונתת אותו על עבודת אוהל מועד..
ב. רמב"ם שקלים פ"א - מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן.. שם פ"ד - תרומת הלשכה מה יעשה בה, לוקחין ממנה תמידין של כל יום והמוספין וכל קרבנות הצבור..
ג. שמות לב' – ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. בראשית יח' – ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים.. שמות לד' – ..נושא עוון ופשע.. ריב"א - ולשון נושא נדרש בפ"ק דר"ה (יז.) לומר, כשהקב"ה שוקל מעשיו של אדם במאזנים.. הוא מגביה כף של עונות וממילא הזכיות מכריעים.
ד. שמות כ' – לא תשא את שם ד' אלוקים לשוא.. פסיקתא זוטרתא שמות כ' ז' - לא תשא. לא תשבע.. ולפי שמשיא לעצמו עון לכך נאמר לא תשא. רמב"ן - ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. מלכים א' ח' – את אשר יחטא איש לרעהו, ונשא בו אלה.. רש"י – לשון נושה.
ה. כלי יקר - אמרו חז"ל (שבועות לט.) שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו', וטעמו של דבר ..שבכל העבירות נפרעים ממנו ובשבועת שוא נפרעים ממנו ומכל העולם, ואם כן בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן כך הנשבע בשמו יתברך יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך והנושא את שמו יתברך כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, ואם כן דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם.. שאי אפשר לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל.. שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקב"ה, והנמצאים שקיבלו הפורענות בעבורו, איפה הם שיכול לפייסם, וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם..
ו. רש"י - כי תשא, לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ספורנו - הכרח המנין באישי האדם הוא מצד ההשתנות הקורה באישיו מהויה והפסד, וזה בסבת חטאם.. ובכן כל מנין הוא מזכיר עון לכן יאות שיתן כל אחד כפר נפשו לכבוד האל יתברך, והוא רחום יכפר עון.. כלי יקר - אין כפרה זו משמשת כי אם בזמן שכל אחד יושב בתוך עמו כמו שאמרה השונמית (מלכים ב' ד') בתוך עמי אנכי יושבת, אבל בזמן שהם נספרים אחד לאחד יש לחוש שהמספר יגרום שכל אחד לבדו בפני עצמו יעלה זכרונו למעלה ויתבקר פנקסו בכל זכות וחובה שיש לו, ושמא לא יכריעו זכויותיו על חובותיו, ובסיבה זו יזכירו לו עוון העגל שכבר נמחל, כי לא נמחל כי אם אל רבים ולא ליחידים, והמספר גורם שכל יחיד נזכר לעצמו.. והלא כמה אומות מונין לגולגולת ואינן נזוקין, לפי שאין סתם מספר הגורם, כי אם זה המספר הבא לנטלם ולנשאם בכי תשא את ראש, על כן יש לחוש מפני הקנאין הפוגעים בהם.
ז. ב"ב י: - אמר ר' אבהו אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, במה תרום קרן ישראל? אמר לו בכי תשא. רש"י – אם באת לשאת ראשם בהגבהה, קח מהם כופר לצדקה. בעל הטורים שמות ל' - סמך קרנותיו (לעיל פסוק י) לכי תשא, רמז למה שאמרו ..תרום קרנו של ישראל בכי תשא. וסמך יום הכפורים לכופר נפשו, לומר שביום הכפורים צריך ליתן כופר נפשו.. ולכך נהגו לפסוק צדקה ביום הכפורים (תנחומא האזינו א).
ח. פסיקתא רבתי י' - אמר הקב"ה למשה, משה כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזו רוממה שכאילו לי אתה רומם, שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל, כי תשא בני ישראל אין כתב כאן אלא את ראש, ואין ראשם של ישראל אלא הקב"ה שנאמר ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב' י"ג).
ט. תנחומא כי תשא ג' - ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה, חייך, כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני, כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, מנין ממה שקראו בענין וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את ראש, שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא.
י. משפט כהן קכד' – ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון. שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית. ונמצא שערך הצבור כלפי אוה"ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים.. מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו.