הגיור מכונה בתורה לבוא בקהל, יום קבלת התורה בסיני מכונה יום הקהל, ומשה מקהיל את ישראל ללמוד תורה. הקהל הישראלי והגיור
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכב' אדר א' תשפ"ב
א. שמות לה' – ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'.. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.
ב. ילקו"ש ויקהל תח' - ויקהל משה.. מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים, להקהיל קהלות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג. אמר משה לישראל, אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל. וכן דוד הוא אומר: 'בשרתי צדק בקהל רב', וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה? אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם.
ג. דברים ט' – ויתן ד' אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע א-להים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ד' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל. הכתב והקבלה - והנה רבותינו חכמי המשנה והתלמוד.. קראו את חג השבועות בשם עצרת.. שהוא תמוה, וביותר שהתורה לא קראה בשם עצרת רק את יום השביעי של פסח ויום שמיני של סכות, אבל את חג השבועות לא קראה בשום מקום בשם עצרת. והיה נראה לומר שסמכו רז"ל בקריאת שם עצרת, על מה שמצאנו בתורה שנקרא יום מתן תורתינו בשלשה מקומות בשם, יום הקהל.. אמנם הדבר בעצמו תמוה למה קרא משה את יום הנכבד והנורא הזה אשר כמהו לא היה מעולם וכמהו לא יהיה, בשם יום הקהל לבד.. וכבר מצאנו קהלת כל העדה גם לגנאי..
ד. קהלת א' – דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. רש"י – וי"א שהיה אומר כל דבריו בהקהל. שה"ש רבה א' ח' - א"ר יודן ללמדך שכל מי שהוא אומר ד"ת ברבים זוכה שתשרה רוח הקדש עליו וממי אתה למד משלמה שע"י שאמר דברי תורה ברבים זכה ששרתה עליו רוח הקודש, ואמר שלשה ספרים..
ה. דברים לא' – ויצו משה אותם לאמר, מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות.. תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל.. הקהל את העם.. החינוך תריב' - משרשי המצוה, לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה.. ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר, - מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה - לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה, ויכניסו הכל בלבם חשקה..
ו. זוהר תרומה קלה. - כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד קודשא בריך הוא אחד לעילא לא יתיב על כורסייא דיקריה עד דאיהי אתעבידת ברזא דאחד כגוונא דיליה למהוי אחד באחד והא אוקימנא רזא דד' אחד ושמו אחד, רזא דשבת איהי שבת דאתאחדא ברזא דאח"ד..
ז. פיה"מ להרמב"ם הוריות פ"א א' - שיטת החכמים, והיא הנכונה, שיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, עד שרוב יושבי ארץ ישראל יעשו על פיהם, ואז יהיו העושין פטורים ובית דין חייבין בקרבן.. אמר: "וכל ישראל עמו מלבוא חמת עד נחל מצרים", רוצה בזה שאלה אשר בזה המקום הם כל ישראל, ואין להשגיח ביוצאים מן הארץ. רמב"ם הוריות פ"א ה' - אומרו כל הקהל, וכן רובו, רצוני לומר רוב יושבי ארץ ישראל, לפי שהם אשר ייקראו קהל. שמואל ב' ז' - ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. זוהר אמור צג: - ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו.
ח. שמות יט' - ויחן שם ישראל נגד ההר. רש"י - כאיש אחד בלב אחד. אסתר ג' - ישנו עם אחד מפזר ומפרד. אסתר ח' - אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמד על נפשם. אסתר ט' - נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחדם על כל העמים. אסתר ט' - ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר.. קימו [כתיב: וקבל] וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם.. שבת פח. - ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית.. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.
ט. דברים כג' – לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד'.. האמונות והדעות מאמר ג'- אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה.
י. אגרות הראי"ה א' אגרת כ' – אם היה שום עם בעולם, שעיקר הוייתו בתור עם וקיומו יהי' תלוי באיזו דעה, אז היתה רשות גמורה וגם חובה שביחש לזאת הדעה לא ימצא בקרבו חופש-הדעות. כי אין זה חופש כ"א עצלות מהגן על עצמה, בשביל איזו נטיה של גירוי עצבים מאנשים פרטיים. אמנם לפעמים ימצאו יחידים, שיוכלו למרוד באומתם, כשימצאו שאותה הדעה, המאגדת ומקיימת את אומתם, היא מזקת לכלל האנושיות, ע"כ יפקירו את האומה בשביל האמת. אבל כ"ז שתהי' הדעה המחזקת את אומתם דעה בלתי מפסדת כלל, וק"ו כשתהי' עוד דעה מועלת חוץ לגבולה, ולגוף האומה תהיה יסוד חייה, אז אין שום מקום לסבלנות, והסבלן בזה ראוי לבזיון פנימי מכל האומה וגם מכל האדם. ע"כ כאשר אין עוד אומה בעולם, שההודעה של שם השי"ת בעולם, בתור א-להי עולם, שומר הברית והחסד וכל ארחות הצדק, שהם מדותיו של הקב"ה, יהיה יסוד חייה הלאומיים, ותנאי מיוחד בתקומתה על ארצה וכוננות ממשלתה. וע"כ יש בה תנאים כאלה שאינה יכולה להתקיים מבלעדי הדעות הגדולות הללו.. ע"כ מי שגורם בדעותיו, ומכש"כ במעשיו, רפיון להדעה שמחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה להם היא אולת. ובכל העולם אין לנו דוגמא בזה. אין התוכן הלאומי של כל אומה ולשון שבעולם קשור כלל בטבע הוייתם עם דעת שם ד' בקרבה ובעולם, ולא עם כללות שום אמונה.. זהו יסוד קנאת ד' האמתית, שבעליה ראויים שתנתן להם ברית כהונת עולם, בהבדלה בין הקנאות הפחזנית הבאה מחסרון דעה ורפיון כח.