כולנו חווים את חווית המדבר המטלטל במעבר ממקום למקום מעבודה לעבודה ממדרגה למדרגה, אבל רק מי שימשיך ללכת יראה את הארץ המובטחת
א. 'וידבר ד' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל..' (במדבר א, א-ב)
'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה.., כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם (רש"י)
רש"י אומר לנו כי הציווי למנות כעת את מספר בני ישראל, בא להודיע חיבתו של הקב"ה כלפינו, בעת שבא להשרות שכינתו ית' עלינו. אך לכאורה יש לשאול, והלא המשכן הוקם כבר קודם לכן, באחד בניסן. ואם כן, מדוע מצוה הקב"ה על המנין, רק באחד באייר?
נראה כי יום הקמת המשכן היה כעין יום החופה. ומהחופה הזו יוצאים כביכול הקב"ה וישראל כזוג צעיר. האפשרות להשראת שכינה ביניהם, ואף תחילתה של השראה כזו, כבר נוצרה. אבל עתה לאחר ההתרגשות הראשונית של יום החופה, מתחילה העבודה הגדולה של בנין הבית. עבודה זו כרוכה בתהליך גדול של הזדככות, והיטהרות. והזיכוך הזה, הוא אשר יביא לחיבור אמיתי וקבוע. לבנין עדי עד. 'זכו שכינה ביניהם'. והדרך אל הבית הנכסף בארץ ישראל, עוברת במדבר. התמודדויות, נסיונות, מצבים לא קלים. כל אלה מהוים כור היתוך, וכלי זיכוך, להכנת ישראל להשראת השכינה בארץ ישראל.
על פי זה אפשר לומר כי המילה 'במדבר', רומזת למקום שבאופיו, מכין הוא את עם ישראל, להיות ראוי להתגלות קבועה וגדולה של דבר ד' בתוכו. להיות ראוי לארץ ישראל, ארץ הדבור האלוקי. ארץ הנבואה.
הרב צבי יהודה מסביר, שמצבו הנורמלי של האדם הוא מצב של 'בית'. מקום קבוע ומסודר. מיושב, מוגן ומאורגן. המדבר לעומת זאת, הוא יציאה מן הסדר הרגיל של האדם. מצב בו הכל ארעי. כל יום הוא מאבק להישרדות. חיפוש דרך. אימות וברור ערכי. מאמץ אדיר של התחזקות באמונה. התגברות והתחזקות בתקוה להגיע אל הבית. למצב אנושי נורמלי. מקום ידוע. סביבה ידועה. חמימה ומוגנת.
כל אחד מאיתנו, בשעה שרוצה לזכות להתעלות. כשחולם ומתגעגע להשראת שכינה משמעותית יותר בחייו. מוצא הוא את עצמו לא פעם נכנס לתקופה 'מדברית'. פתאום דברים מוכרים, משתנים. עוגנים שונים, מאבדים את חוזקם. החמימות והרוגע נעלמים. והאדם יוצא למסע מדברי קשה ומפרך. תקופת מעבר לא קלה.
הסכנה הגדולה ביותר במדבר, היא דוקא הסכנה הנפשית. לא ליפול ברוחנו. לא להכנס למרה שחורה. לא להתלונן ולא להתעצב. להמשיך להאמין ולהתחזק. אבל בשביל להמשיך ולהאבק, עלינו לעבוד על מידותינו. לשפר את מידת הסבלנות. להיטהר ממניעים חומריים או זרים. לברר לעצמנו את דרכנו וערכינו. לאן אנו הולכים. למה אנו שואפים. בלי זה לא נוכל לשרוד את הדרך. וזוהי בדיוק מעלתה של הדרך המדברית, שדוחפת את האדם לגלות את כוחותיו הפנימיים, הטהורים והעצמיים. שממקדת את כוחותיו הרוחניים. ומעלה אותו אל תוככי גניזת אורותיו הנשמתיים. עד שמעירוני ורדרד וחלוש, הוא הופך לגבור מדברי אמיתי.
החכמה היא לא להבהל מן המדבר. לא לפחד. לדעת שהוא פועל רק לטובתנו. על כן, מצוה הקב"ה למנות את ישראל עם תחילת השראת השכינה המדברית. להודיע חיבתן. לומר שכל התהליכים הקשים שעם ישראל הולך להתמודד איתם, אינם אלא לטובתו. אינם אלא לגלות את עצמותו הטהורה, ולהכינו לגילוי השכינה הגדול בארץ ישראל.
אם אתה חש כמו במדבר. עובד ועובד, הולך והולך, ועדיין לא רואה את הארץ המובטחת. אם קשה לך ואתה מרגיש מותש ובלי כוחות. זכור, ואל תטעה. אין זו התרחקות של ד' ממך. ההיפך הגמור הוא הנכון. זוהי אהבת כלולות. חיבור מיוחד בו מחבק הקב"ה אותך אליו. וכל התגברותך, מעשיך, ומאמציך להחזיק מעמד ולהמשיך באמונה. כל דמעותיך וזיעת אפך. כולם בספר הזכרונות נכתבים.
אם תזכור שזהו רק המדבר שבדרך. אם תמשיך ללכת, ולא תרתע. תזכה לבסוף לראות את הארץ המובטחת. זכות עמידתך במוראות המדבר, תעמוד לך ולזרעך לדורי דורות. כמאמר הנביא ירמיהו, 'כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה'.
ב. 'אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות..' (במדבר א, מט-נ)
'כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו' (רש"י)
לכאורה כל ישראל הם לגיון של מלך, ומדוע יש מקום למנות את בני לוי בנפרד?
נראה שבענין השראת השכינה, יש מדרגות בתוך עם ישראל. יש כאלה שהולכים במדבר תקופה מסויימת, ואחר כך, מגיעים למנוחה ולנחלה. אבל יש כאלה, שתמיד ממשיכים ללכת במדבר. אמנם גם הם נכנסים לארץ, ולא דומה תקופת המדבר לתקופת הישיבה בארץ גם באשר לבני לוי. ובכל זאת, הם אינם חולקים עם ישראל נחלה בארץ. ד' הוא נחלתם.
ושמא תאמר, ומה עם בריאותם הנפשית? והרי כל אדם זקוק לקביעות של בית.
נראה כי אלה הם אנשים מיוחדים, שקביעותם היא בעבודת ד'. זהו הבית שלהם. ההליכה הבלתי פוסקת מחיל אל חיל. להמשיך ללמוד תורה עוד ועוד כאילו הם בחורים צעירים שטרם למדו מילה. ההתאמצות וההתחדשות המתמדת בעבודת ד', כמו מי שרק התחיל את עבודתו. חוסר המנוחה והשקט, הוא נחלתם הקבועה. ובכל זאת, מנין יקבלו את השקט הנפשי?
כותב הרב קוק באורות הקודש, שאנשים כאלה, כשיודעים ומגלים הם את מעלת רוחם המיוחדת, לעלות עוד ועוד ללא הפסקה. לחיות חיי מדבר בלתי פוסקים. כשמבינים הם שאין זה נובע מחסרון שבהם, אלא ממעלתם היתרה. שמחים הם בחלקם המיוחד, וזוכים גם לשקט נפשי.
ג. 'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי.., וזאת עשו להם וחיו לא ימותו, בגשתם את קדש הקדשים, אהרון ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו' (במדבר ד, יח- יט)
אחרי שראינו כי מדרגת הלוים גבוהה יותר משאר העם. באה התורה ומלמדת כי יש עוד מדרגה יותר גבוהה והיא מדרגת הכהנים.
אם יגשו הלוים בני משפחת קהת אל כלי הקודש, עלולים הם לחטוא, ביחס לא נכון. לשם, למקום הכל כך קדוש יכנסו הכהנים, והם שיכסו את כלי המשכן, ויכינו אותם למסע המחנה. רק אז יכנסו בני קהת וישאו את הכלים על כתפיהם.
קשה שלא לראות את הדגש שנותנת התורה על המדרגות בהשראת השכינה. ונראה שיש לענין זה חשיבות עצומה. אותם גויים שניסו לחלוק על קדושתם של ישראל, ניסו לעשות זאת באמצעות השטחת פירמידת התיקון. אין קדוש ואין טמא. הכל אותו דבר. כולם טובים כמו שהם. מסר פופולרי ומפתה. אבל גם משחית והורס.
האמירה של תורה שכן יש מדרגות של קדושה בעולם הזה, באה ללמד שזהו עולם של תיקון. עולם שבנוי בצורת פירמידה, שבבסיסה הרחב, נמצאים אלה שטרם התחילו לעבוד על עצמם. וככל שיעבוד האדם על עצמו, ילך ויעלה במעלות ההתקרבות לקב"ה. והכל לפי רוב העמל והענווה.
תענוגות חומריים, התעלמות מקלקולים, יצריות ותאוות. לא יוכלו לרומם את האדם במדרגות התיקון. גם לא עצלנות, סתלבט, זולה או חדלון.
מי שבאמת רוצה לזכות לתקון, צריך לדעת שהדבר כרוך בנכונות ללכת במדבר.
[כט אייר תש"ע]