מתי מותר לקחת סיכונים בחיים
פרשת וישלח
א. 'וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו' (בראשית לב, ד)
וישלח יעקב מלאכים - מלאכים ממש (רש"י)
קשה להבין. אדם שיכול לשלוח מלאכים ממש בשליחותו, יש לו עוד ממה לפחד? מדוע הכין יעקב את עצמו למלחמה, שלח דורון לעשיו, ואף עמד והתפלל 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים'? מי ששולט במלאכים ממה יש לו לחשוש?
והנה בתוך תפילתו מסביר יעקב אבינו את חששותיו. 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך' (שם, יא). רש"י שם פירש, 'לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו'. ורמב"ן לעומתו פירש 'קטונתי, לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עמו'. מרש"י לומדים אנו עד היכן מגיעה יראת החטא, ומרמב"ן עד היכן מגיעה ענוותנותו של יעקב אבינו.
דומני כי אפשר להוסיף פה מימד נוסף. יעקב אבינו עומד עם משפחתו מול צבאו של עשיו המונה ארבע מאות לוחמים. יחסי הכוחות רחוקים מלהיות הגיוניים. פה דרוש נס. ויעקב אבינו יודע, כי גם מי שמורגל בנסים, ושולח מלאכים למשימות עבורו, אינו יכול לסמוך על הנס. גם אם תהיה צדיק עליון, עדיין צריך אתה להוליך את מעשיך בדרכי עולם הזה. זה רצון ד'. כך הוא ברא את עולמו.
ישאל השואל אם כן מדוע חזר יעקב לארץ ישראל, והלא עצם החזרה לארץ במצב כזה, היתה בבחינת לסמוך על הנס? כאן אנו לומדים כלל נוסף. אם ברור לך כשמש בצהרים בבחינה הלכתית-אמונית, שזו האמת שלך, שזוהי הדרך שהקב"ה רוצה שתצעד עליה, עד כי אתה ממש מוכרח ללכת בה. אתה רשאי ואף מחויב לעתים, לקחת סיכונים, ולעמוד בנקודת איזון שונה מהרגיל, קרובה יותר לגדר של לסמוך על הנס. אמנם גם אז, עליך לעשות ככל יכולתך להצלחת משימתך בדרכי עולם הזה, כדורון מפייס, והכנה למלחמה, בד בבד עם תפילה מעומק הלב.
ב. 'ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו, ואת אחד עשר ילדיו..' (בראשית לב כג)
ואת אחד עשר ילדיו - ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם (רש"י)
לא פשוט בכלל. רש"י אומר לנו כי יעקב אבינו נענש על שמנע מעשיו להכיר את דינה ביתו, שמא היתה מחזירה את עשיו בתשובה, ועל כן נפלה היא לבסוף בידיו של שכם הרשע.
לפעמים רואים אנו זוג בעל ואשה הנשואים כדת משה וישראל, והנה האשה חזרה בתשובה, והבעל לא מראה אפילו סימן בכיוון של חזרה בתשובה, או להיפך. האם לא ברור לגמרי שצריך לעודד אותם להמשיך את חייהם ביחד? הנסיון מלמד, כי בדרך כלל בן הזוג מצטרף גם הוא לדרך היהדות ברמה כזו או אחרת במהלך השנים. היעלה על הדעת לעודדם להיפרד?!
ועל כן, תשובתי הקבועה לזוגות נשואים שעוברים תהליך כזה - אתם נשואים לנצח. סדרו את חייכם כך ששניכם תוכלו לחיות על פי אמונתכם. טהרת המשפחה וכשרות הם דברים שבלעדיהם אי אפשר ועל כן אתם מוכרחים להסכים על כך. אבל מעבר לכך, כבדו אחד את השני. המשיכו לאהוב ולחיות ביחד. ובעזרת ד' נקוה לראות את שניכם יחד בדרך היהדות.
אמנם בזוגות שאינם נשואים עדיין, ובוחנים אפשרות של נישואים, השאלה יותר קשה. נראה פשוט שאין כוונת המדרש שהביא רש"י שיתן אדם את ביתו לידי אדם שאינו ירא שמים, ולא עשה תשובה. יתכן גם שיעקב אבינו, נדרש למדרגה גדולה יותר מאדם רגיל. אבל כן אפשר ללמוד מן המדרש, כי מצווה גדולה להשיא את ביתו לבעל תשובה אמיתי, שעל ידי השידוך הזה יתחזק ויקבע בדרך היהדות הנאמנה.
וגם בזה הנסיון מראה, כי אדם שהוא טוב וישר ביסודו, ועשה תשובה והינו כעת ירא שמים, הרי הוא הולך ומתחזק באמונתו ובעבודת ד' שלו, משמצא לו אשה יראת שמים. וכן להיפך. ואם כן, מי שאחרי הבדיקות המתאימות, משיא את ביתו או בנו לבעל או בעלת תשובה אמיתיים, זכה במצוה גדולה, ויזכה לראות בשמחתם.
ג. 'ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין' (בראשית לה, יח)
בן אוני - בן אבלי.., בנימין - בן ימין (רש"י)
לכאורה יש לתמוה, והלא האמהות הקדושות נתנו את השמות לילדים, ומדוע ראה יעקב לשנות את השם שנתנה רחל לבנימין?
המהר"ל מסביר על פי חז"ל, שרחל היא האמא של כל כלל ישראל, 'רחל מבכה על בניה'. כל ישראל הם בניה. היא הכח המאחד את כל כלל ישראל. ועל כן נקברה בדרך, לומר לך, היא עוד בדרך. היא עוד פועלת בעולם הזה. היא הולכת עם בניה לכל מקום שהם הולכים, וגם בגלות הנוראה על כל פזורותיה וסבלותיה. היא הנקודה התוכית היהודית המסתתרת בכל יהודי וקוראה לו תמיד לשוב הביתה. לשוב לאמא רחל. לשוב לאמונה היהודית, לאחיו היהודים, לארץ ישראל ולתורת ישראל.
שורשם של דברי המהר"ל בתורת הסוד. על פי הסוד, רחל היא השכינה הגנוזה בנשמת כלל ישראל, ממנה יונק כל יהודי את נשמתו האלוקית. ממילא, היא גם הכח האחדותי, השוכן בלבות כל כלל ישראל, בעצם ושורש חייו של כל יהודי ויהודי באשר הוא. כח האחדות הזה, שהיה גנוז בנשמתה של רחל אימנו, ניתן לבנימין השבט השנים עשר, שבעצם לידתו נסגר המעגל של שנים עשר שבטי י-ה. על כן דוקא בנחלת שבט בנימין, נבנה בית המקדש בירושלים, מקום השכינה והאחדות של כל כלל ישראל.
נפשה של רחל יוצאת בלידתו, משום שהוא בעצם נטל את כוחה המיוחד של אימו. הוא מחליף אותה בתפקיד. היא קוראת לו 'בן אוני', משום שבשם זה כמוסות שתי בחינות. בן אבלי על שמתה, ובן כוחי, מלשון און. יעקב אבינו לא משנה את השם שנתנה רחל. הוא רק מוריד ממנו את המימד העצוב של האבל המשתמע מתוך השם שנתנה לבנה. הוא קורא לו בנימין, בן כוחה של רחל אימנו, ובכך מסלק הוא את מימד האבל משמו, ומותיר בשמו את מימד הכוח המיוחד של רחל אימנו, כוח האחדות שניתן בו.