כולנו מבקשים שליטה בחיים אבל עבודת האמונה בנויה על הליכה אל הבלתי נודע
א) ויאמר ד' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך (בראשית יב')
לך לך - להנאתך ולטובתך.. אל הארץ אשר אראך - לא גלה לו הארץ מייד, כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על דבור ודבור (רש"י)
הקב"ה אומר לאברהם, צא מכל הסביבה המוגנת והמוכרת, ותתחיל ללכת. השאלה המתבקשת היא - לאן? אבל הקב"ה לא אומר לו לאן. פשוט קום ותתחיל ללכת. ואברהם קם ומתחיל ללכת. צריך להבין זה לא כמו היום. יש אורות באופק, אולי גם טלפון נייד. כשאדם באותה תקופה יוצא ממקומו, הוא הולך במקומות שוממים מכל סימן אנושי, חיות טרף עוד היו באותה תקופה באזורנו. הסכנות נוראות. ובמצב הזה אברהם אבינו, ענק הענקים קם ומתחיל ללכת. פשוט מדהים. איזו אמונה, איזה אומץ ואיזו עוצמה היתה לאבינו הראשון.
ואנו הקטנים נשאל - למה? האם באמת היה זה נסיון חד פעמי, רק כדי לראות שהוא מסוגל לבטל את ההגיון האנושי שלו, למען שמו יתברך? או אולי יש כאן יסוד אמוני, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. מה פשר הדבר.
השפת אמת כותב, שזו היא בדיוק בחינת ארץ ישראל. לבטל כל החושים והרצונות הפרטיים שלך, לרצון ד'. מוסיף השפת אמת, שביטול ההגיון שלך, להגיון האלוקי, זוהי השיטה והדרך לקבל עוד ועוד התחדשות של השגה עליונה, והתעלות למדרגות חדשות. ובכל פעם שאתה זוכה, להבנה מעמיקה יותר, בטל גם אותה אל האינסוף ברוך הוא, וכך תזכה להתעלות מתמדת.
אברהם אבינו נדרש, ולא באופן חד פעמי, אלא לשם כינון ויסוד האמונה היהודית, המתגלה במיוחד בארץ ישראל, לקום וללכת על פי ההגיון האלוקי, מבלי לדעת לאן. והוא עומד בנסיון.
ראינו בעינינו, איך האור החיים הקדוש, תלמידי הבעש"ט, תלמידי הגר"א, ואחריהם כל שאר החלוצים, באו להקים כאן את מדינת ישראל המתחדשת, תוך זניחת כל הגיון אנושי. הארץ היתה ארץ בלתי ניתנת להתישבות, מלאה קדחות, שודדים, ושממה. קשיי פרנסה בלתי אפשריים, ועוד צרות מצרות שונות. אבל אותם לא עניין כלום. הם באו עם האמונה שהגיע זמן הגאולה, ובנין המדינה צריך להתבצע בידינו אנו, קמו ועשו בניגוד לכל הגיון אנושי.
האדם מצפה לשלוט בכל מהלכי חייו, לתכנן, לדעת ולשלוט בעתידו. בדרך כלל, העולם לא עובד בשיטה הזו. כמאמר הפתגם הידוע, כל תכנית היא בסיס לשינויים. אברהם אבינו הגדול מלמד אותנו, אם אתה יודע שזה רצון ד', קום ועשה. נכון, אתה לא יודע איך בדיוק הדברים יתפתחו, ואתה לא ממש רואה איך יתכן שזה יצליח, והספקות והחששות רבים. מכל זה אתה צריך להתעלם. קום והתחל ללכת.
הרב צבי יהודה קוק אומר, שמתוך הפעולות הפסיעות והצעדים, תתגלה כבר ההנחיה האלוקית. מתוך עצם העובדה, שהיהודי קם והולך כי ד' ציוה, הופכות פסיעותיו להתגלות אלוקות, והן עצמן כמו מדברות ומנחות אותו, מבשרות ומגלות לו את דבר ד'. אבל כל הדבר הנפלא הזה מתחיל בעבודה הנפשית הענקית, של הביטול אל דבר ד'. של השייכות והדבקות בריבונו של עולם. ביטול ההגיון הפרטי, ואימוץ ההגיון והצו האלוקי.
יש מי שיאמר, אבל איפה האדם עצמו. וכי הוא צריך רק לבטל את עצמו? ומה עם הרצונות שלו? לזה באים דברי רש"י הנפלאים, לך לך – להנאתך ולטובתך. לכאורה, ביטלת את כל הרצונות הפרטיים שלך, פעלת נגד התחושות האישיות שלך. כאילו אתה לא קיים. כאילו רק הקב"ה קיים. אבל דע לך שהאמת היא, שכל הביטול הזה, הוא להנאתך ולטובתך. כי כשאתה מבטל את מדרגת הרצון הנוכחית שלך, אתה זוכה להעמיק בנקודת הרצון שלך עצמך, ולגלות עומקים אלוקיים המסתתרים בתוכה. ורצונך שלך, מתעלה ומתרומם לגילוי האלוקיות הגנוזה בו. וככל שיתגלה בתוכך, בתוככי עומק רצונך, הרצון היותר אמיתי שלך, באלוקיותו ונשגבותו, כך גם תשרה עליך הברכה הגדולה, האלוקית, האמיתית והנצחית, הקיימת לעדי עד. אבל הכל מתחיל, בנכונותך לבטל את מה שמוחש לך לפי מדרגתך הנוכחית המוגבלת, כרצונך העצמי כביכול, אל רצון ד' המסתתר עמוק עמוק בתוכך. רק כך תיעשה ראוי, ותזכה לברכה העצומה, להגיע אל הארץ אשר אראך. להגיע בראש ובראשונה בתוך עצמך, אל מדרגות חיים חדשות, שטרם הכרת.
ב) אל הארץ אשר אראך - ..עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטוה.. ומפני זה אמר: ויהי כאשר התעו אותי אלוקים מבית אבי (להלן כ' יג'), כי היה תועה כשה אובד.. (רמב"ן)
הרמב"ן מתייחס לעובדה שהקב"ה לא גילה לו לאן הולכים, ברמז כדרכם של ראשונים. מתוך העמקה בפסוקים אותם הוא מצטט בהקשר זה, נוכל לנסות להבין מה רומז לנו הרמב"ן. הפסוק הראשון שמציין הרמב"ן, הוא דברי אברהם לאבימלך, 'ויהי כאשר התעו אותי אלוקים מבית אבי'. קצת תמוה. האם אברהם מתלונן על מה שעשה לו אלוקים, שכביכול התעה אותו בדרך? שם אותו במציאות של חיפוש דרך?
אונקלוס תרגם את הפסוק בדרך מדהימה. 'והוה כד טעו עממיא בתר עובדי ידיהון, ויתי קריב ד' לדחלתיה מבית אבא'. בתרגום לעברית - ויהי כאשר טעו העמים אחר מעשי ידיהם, ואותי קירב ד' ליראתו, מבית אבא. לכאורה היה מקום לומר, שאונקלוס קורא את הפסוק בצורה מוזרה קצת, היינו, ויהי כאשר התעו – עובדי עבודה זרה, אותי אלוקים מבית אבי – אותי לקח האלוקים מבית אבי והוציא אותי מעבודה זרה שלהם. אך נראה כי לא זו כוונת אונקלוס.
אונקלוס קורא לעובדי עבודה זרה, עמים שטועים אחר מעשה ידיהם. עובד עבודה זרה, רוצה לשלוט באלוהים. הוא מייצר במו-ידיו את האלוהים, וכשהוא משתחווה לו, הוא בעצם משתחווה לעצמו. הוא בשליטה על האלוהים ולא להיפך. כשהקב"ה אומר לאברהם, צא לדרך ואיני אומר לך לאן, הוא מוציא אותו מן התפיסה האלילית. אל תשתחוה למעשה ידיך. אל תנסה לשלוט בעולם, לשלוט במצב, או לשלוט באלוהים עצמו. להיפך, בטל את עצמך, את שליטתך, לשליטת האלוקים עליך.
עתה נוכל להבין איך באמת קרא אונקלוס את הפסוק. ויהי כאשר התעו אותי אלוקים מבית אבי - כשעובדי עבודה זרה של בית אבי, משתחוים היו למעשה ידיהם, לחיים שהם כביכול שולטים בהם, אותי התעה אלוקים. שם אותי במצב של תעיה. ומצב זה הוא מצב האמונה. הוא היחס הנכון בין האדם לאלוקים. ואם כן, בהתעיה זו, קירבני המקום לעבודתו יתברך.
על כן מזכיר הרמב"ן פסוק נוסף מספר תהילים סוף פרק קיט' - 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך'. כי התעיה בשדה, היא היא חיפוש ד'. היא המביאה את הקשר בין האדם לאלוקים. אל תטעו. אין זו תורת החדלון חס ושלום, המביאה את האדם, לאי עשיה, והמתנה לדבר ד'. הפוך לגמרי. לך לך. קום ותתחיל ללכת. להלך ממדרגה למדרגה. להתקדם, לעשות, ולהתעלות. אבל דע לך שהדרך לעשות זאת, בנויה על התעיה. על ההליכה לפני ד', בעצמאות, בעשיה כאילו הכל תלוי בי, יחד עם הידיעה הברורה, שהכל ממנו יתברך, ואנו בעצם הולכים תמיד אל הבלתי נודע ברוך הוא. על כן, לא נדע מראש כיצד הדברים יתפתחו. ומתוך הפסיעות האלו, הפסיעות האלוקיות מלאות האמונה, ילך ויאיר לנו אור ד'. הקב"ה אומר ליהודי, 'קום ועשה, אל תעמוד במקום'. אבל מאידך, גם אל תנסה לשלוט במצב, בעתיד. זכור שבכל העשיה שלך, אני הוא הנותן לך כח לעשות חיל. התלות שלך בי, היא היא מקור הברכה. היא השומרת ומפתחת ומעצימה, את החבור שלך אלי.
מספרים על ר' לוי יצחק, שאמר פעם ליהודי במוצאי ראש השנה, אני יודע על מה התפללת. אמרת לקדוש ברוך הוא, תראה אני לא בא בתלונות. מה שאתה מחליט לתת לי לפרנסתי מקובל עלי. אבל בבקשה, אם אפשר תן לי מראש את הכסף, שאדע מה התקציב שעומד לרשותי, ואכלכל את צעדי בהתאם לתקציב שנתת לי. ואם לא שנה מראש, אז לפחות כל רבעון. אבל מה שאתה לא יודע הוא, שהקב"ה רוצה שלא תדע מה הקציב לך. הוא רוצה שתלך ותעשה מתוך אמונה בו יתברך. כי ההליכה אל הבלתי נודע, היא היא האמונה בד', היא המחברת אותך יהודי אליו יתברך בקשר אמיץ וחזק. היא הנוכחות הכי חזקה שלו יתברך, במהלך חייך.
'תעיתי, כשה אובד בקש עבדך'.