ישראל נלחמת באכזריות החמאסית
אורות ישראל פרק ה' פיסקה ד' [השורות בהן נעסוק בשיעור] –
מה שהיא הנצרות ביחס אל החסד והמוסר, שהיא חשבה שהיא מבינה בהם את האלהות ומרגישתה, כן היא המושלמניות ביחס אל החכמה והגבורה, שהיא חושבת שהכירה בהם את העצמיות של האלהות, ועל זה בנתה את יסודה. אמנם חכמה וגבורה מחזיקות את המעמד בלב בצורה יותר אמיצה מחסד ואהבה, המרככים אותו ומביאים לנטות פנים לכל צד. על כן תוכל המושלמניות להחזיק יותר מעמד בריחוק מהאליליות, ולא תשא פנים להרגשת הלב, שע"י שיתוף של ציורים וסמלים ודעות חלושות תוכל למצא את הרוך שהיא חפצה. אבל בכל זה לא תוכל להחזיק מעמד קבוע, ואין בינה לבין האליליות חיץ הגיוני. כי האלהות המובנת והניכרת ע"פ מדה נבראת, כחכמה וגבורה. וכל מיני מעלות כאלה, ממה שהפה והלב של האדם המוגבל יכול לדבר ולחשוב, היא בעצמה תכונה של אליליות, מפני שקרותה והעדר מציאותה, ולעולם תנוצח מן הכפירה השוללת, שצדקה ממנה כשנעריך את שתיהן אל המושג האמיתי של האלהות. כי ההעדר והשלילה הם סוף כל סוף סוביקטיביים לאדם, ובזה הם אמת, שכל מה שהאדם משיג, משער ומשכיל, באופן חיובי, הכל הוא שלול ואפוס מאמתת האלהות, מפני שההגבלה והאפסיות הנן הדברים היותר מסמנים את כל המושגים האנושיים, ממה שתהי מוצצת בהן ההתעצמות של ההויה והישות, שהן במציאות הנבראים רק מפני הופעת האלהות עליה ולא מצד עצמה.
הצטרף לרשימת התפוצה שלנו וקבל את השיעור השבועי והחוברות החדשיות לדוא"ל