מדוע בפסח מצוה לספר על הנס ובחנוכה מצוה לפרסם את הנס? ובכלל, מה הערך הגדול בסיפור ופרסום?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, נר שלישי של חנוכה תשפ"ג
א. בראשית מא' - ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי א-להים יענה את שלום פרעה.. ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו. סוטה לו: - א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, בשעה שאמר לו פרעה ליוסף: ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו', אמרו איצטגניני פרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו? אמר להן: גנוני מלכות אני רואה בו. אמרו לו: א"כ, יהא יודע בשבעים לשון. בא גבריאל ולימדו שבעים לשון, לא הוה קגמר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר: עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים (שפת לא ידעתי אשמע). ולמחר, כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה. אישתעי איהו בלשון הקדש, לא הוה קא ידע מאי הוה אמר, א"ל: אגמרי! אגמריה ולא גמר, אמר ליה: אישתבע לי דלא מגלית, אישתבע לו.
ב. שבת כא: - תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.. טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג. רש"י - פרי החג - מתמעטים והולכים.
ג. בראשית רבה ב' ד' - ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות, והארץ היתה.. וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-להי ישראל.
ד. שפת אמת חנוכה תרמא' - חנוכה ופורים הם הארות מרגלים. רק הג' רגלים המפורשים בתורה הם תורה שבכתב. ויש נגד זה ג"כ רגלים מתורה שבע"פ. והם אורות המקבלים כדמיון אור הלבנה שהיא מאור החמה כידוע. כן ע"י כוחן של בנ"י בקבלתם היו"ט כראוי. נשאר מכל יום טוב רשימה בכנס"י. ובכח זה הוציאה כנגדן רגלים אחרים. וחנוכה הארה מחג הסוכות. ופורים מחג השבועות. ומחג הפסח מקוים אנו להיות עוד כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
ה. דברים כו' – ולקחת מראשית כל פרי האדמה.. והלכת אל המקום אשר יבחר ד' א-להיך לשכן שמו שם.. וענית ואמרת לפני ד' א-להיך ארמי אבד אבי.. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' א-להיך ולביתך. פסחים לו: – ושמחת בכל הטוב. ההוא לזמן שמחה הוא דאתא, דתנן: מעצרת ועד החג - מביא וקורא, מהחג ועד חנוכה - מביא ואינו קורא. רש"י - מהחג ועד חנוכה - אינו זמן שמחה, ואינו קורא, ומחנוכה ואילך - אינו זמן הבאה, דתניא בספרי: אשר תביא מארצך - כל זמן שמצויין על פני ארצך, שלא כלו לחיה מן השדה. ביכורים פ"א מ"ו - מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, רבי יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא. פיה"מ להרמב"ם - אמר ה' בפרשת בכורים ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' וכו', ואמרו בספרי אין קריאה אלא בשעת שמחה.. מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, לפי ששמחת אותה שנה נגמרה בסוף חג הסוכות.. ור' יהודה בן בתירה אינו תולה הקריאה בשמחה.
ו. בראשית רבה כב' ד' - מאן דאמר בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, מ"ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. שם משמואל תרעה' - ומשמע דחנוכה לתשרי כערך עצרת לניסן. ויש לפרש דהנה בניסן יצאו ישראל ממצרים. וכתיב (ירמי' ב') זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך.. והנה אהבה וחסד מקומם בלב, ומורה שהשיגו אז ישראל שלימות הלב. ובחודש השלישי בעצרת שקבלו את התורה השיגו גם שלימות המוח והשכל. בדוגמא זו י"ל דבר"ה שהמצוה לתקוע בשופר שהוא קול יוצא מהבל הלב.. ובחודש השלישי שהוא חנוכה המצוה בנרות שהיא התעוררות אור השכל שהוא במוח. שם משמואל תרעח' - חנוכה ועצרת הם בסגנון אחד זה למ"ת וזה לקיום התורה.
ז. פנקסי הראי"ה ח"ג פנקס לה' יג' – יוסף, שהחזיק בשיטתו, שרק בתורה נצחית ועיונה לדורות בשכל אנושי טבעי הוא מעוזם של ישראל, הוא הי' מוכשר להשלים קבורת האבות בחברון, שהיא קרית ארבע, שיש בה ארבעה זוגות, דהיינו אדם וחוה ג"כ עם האבות, להורות שיתוף שלנו עם כל באי עולם להדריכם במעגלי צדק, כמו שיהי' לעתיד לבוא, והלכו גוים רבים וגו' כי מציון תצא תורה וגו'.. ע"כ אגמרי' ליוסף ע' לשון, ולא גמר עד שהוסיפו לו אות ה"א, שבו נברא עוה"ז, עולם הטבע, להורות שע"י התורה יתנהג הטבע, וממילא יומשכו בחבלי' כל העמים.. וזהו ג"כ רמז בסוכה, שהיא מורה על התיחדותם של ישראל, אבל בזה מגינים על כל האומות, ע"כ באו ע' פרים על ע' אומות לכפר, ורמז שלא יעשה למעלה מעשרים אמה, דלא שלטא עינא, כלומר העין הגשמית, כי צריך שיהיו הדברים בכלל הטבע, ושלא להתרחק הרבה עד שהאומות לא ישיגו כלל מענין התורה ואמונותיה הנכבדות.. וכמו כן מבוי, שמורה על פירוד ישראל מאוה"ע בסגולתם, מ"מ לא יהי' פירוד כזה שלא יוכלו כלל להעיף עין להשתלם, כי מוזהרים אנחנו להעיד על גדולת השי"ת בעמים, כמש"כ ספרו בגוים כבודו. וזהו בעצמו נר חנוכה, שהי' מצד השכל האנושי הטבעי המתלוה לתוה"ק.
ח. מדבר שור הדרוש השני - "עבדים היינו לפרעה כו' ויוציאנו ד' א-להינו משם ביד חזקה ובזרע נטויה, כו' מצוה עלינו לספר כו'". ענין יד חזקה וזרע נטויה הוא ב' ענינים. שמאז, בגלות מצרים, כבר היו שאר גליות מוכנות, כמש"כ: "אהי-ה אשר אהי-ה" ופירשו חז"ל: בגלות זו ושאר גליות. וכח הגאולה של מצרים יש בה גאולה בפועל וגאולה בכח, היינו הגאולה ממצרים היא בפועל, ובכח קדושה שלה נעשית הכנה ג"כ לשאר הגאולות מהגליות העתידות. וזו "יד חזקה" נגד מה שבפועל מגאולה של שיעבוד מצרים, ו"זרע נטויה" כמו "ועוד ידו נטויה", היינו הכנה וכח לשאר הגאולות, ואנו צריכים להוציא מן הכח אל הפועל קדושת הגאולה. נמצא שגם זכרון שאר הגאולות הוא ג"כ זכרון יציאת מצרים.. וזה שאנו צריכים לספר ביציאת מצרים אפי' כולנו חכמים, שענין הדיבור נגד המחשבה הוא הוצאה מן הכח אל הפועל, ע"כ מפני שזרע נטויה היא ההכנה על הגאולות הבאות, אנו צריכים להוציאן אל הפועל ע"י הסיפור דוקא, וכל המרבה לספר בפועל דוקא ה"ז משובח, מפני שגורם לקירוב הגאולה העתידה ב"ב אמן.
ט. נהר שלום מ' ע"ד – דע שיש בשלהבת ש"ת הב"ל.. אלא שההבל הוא יותר פנימי משת.