עצמאות היא חרות מכל שעבוד בין גופני ובין תפיסתי תרבותי כמו זה שמפריע למדינתנו לצעוד קדימה בעוז ובגאון
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, ליום העצמאות תשפ"ד
א. מתוך התורה הגואלת א' תשל"ח יום העצמאות – עצמאות מדינית. עצמאותנו בארצנו, ארץ חיינו. זה ענינו של היום הזה.. עצה של חז"ל בירושלמי: "האומר שמועה בשם אומרה, יראה בעל השמועה כאילו עומד לנגדו" – בראית הדעת, ראיה רוחנית. ה"רב'ה" שלנו, לשמועה זו, לעצמאותנו זו, הוא הרמב"ן. חיוב דאורייתא, שאנחנו נהיה שליטים על ארצנו זאת, ולא איזה גויים שבעולם, חלילה. זה לימדנו, רבנו הגדול, הרמב"ן, בהוספות לספר המצוות, מ"ע ד'. אנחנו מחוייבים מן התורה, לכבוש את ארצנו.. רבנו הרמב"ן מלמדנו את עיקר המצוה בעברית ברורה: שתהיה הארץ כולה לגבולותיה ומיצריה, בידינו אנו, ולא ביד אומה אחרת.. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שאנחנו שולטים על ארצנו, ואנחנו בעל-בתים כאן, ולא הגויים.. יש לנו חיוב ביום הזה לזכור את רבותינו הקדושים, שלימדונו את הענין הא-לוהי של עצמאותנו. חיוב של הכרת טובה. יש בית כנסת הרמב"ן. לא לחינם. מגיע לו, לרמב"ן.
ב. שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 248 - לפני הכל, לפני הגישה לסידור חיי האדם מהמקור הא-לוהי, לפני היות סדרי החיים של האדם בעולם, ולפני היות האדם בעולם, הדבר הראשון הוא ביטול העבדות וקביעת החירות. אנו בני חורין! אנו עם של עבדים משוחררים מאז ולכל הדורות, ועל כך אנו מברכים כל בוקר "שלא עשני עבד". החירות - לפני הכל! יש לזכור שעבדות היא פגימה, פגימה באנושיות האדם, פגימה במהות האדם. האדם הוא אדם שלם, בריא ונורמלי, רק אם הוא גם עצמאי. עצמאות האדם צריכה להתגלות מתוך צלם הא-לוהים שבאדם, מתוך גבורת האדם, קדושת האדם, מתוך דעת האדם שממקור ה"חונן לאדם דעת". אז הוא מופיע כאדם מישראל, כאדם של תורה. מן הסדר של פסוקי התורה שבפרשתנו מתברר שהדבר הראשון לפני הכל הוא עקירת העבדות וביטולה.. גם עבדות ליצר-הרע היא חולניות, חולשה, חוסר בריאות, חוסר גבורה, חוסר עצמיות, חוסר עצמאות בכל מהלכי החיים. השאיפה, האידיאל, הוא להיות עצמאי. אדם הנמצא במצב חולשה של עבדות הוא אומלל.. עבדות ליצר-הרע או עבדות לאדם אחר - ענינן אחד: כוחות זרים חיצוניים לאדם הם ששולטים עליו.
ג. מגילה ל: - דאמר רב הונא, מצפרא כינופיא. היכי עבדינן, אמר אביי, מצפרא לפלגיה דיומא מעיינינן במילי דמתא, מפלגיה דיומא לפניא ריבעא דיומא קרו ומפטרי, וריבעא דיומא בעו רחמי. רש"י - מצפרא כינופיא - מאספין בני אדם, ובודקין ומזהירין אם יש בידם עבירה ויחדלו, כדי שיתקבל התענית. במילי דמתא - בודקים אם תהיה עבירה בידם.
ד. ישעיהו ב' - בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. כי נטשתה עמך בית יעקב.. ובילדי נכרים ישפיקו. רד"ק - עוזבים תורת ה' ומתעסקים בספרי הכשופים והנחושים ומספיקים בהם, והם אומרים דיינו באלה הספרים, והם ספרים נולדים להם מקרוב, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום חדשים מקרוב באו שלמדו אותם מהאומות שהם מעכו"ם והתורה שלמדו אותה מקדם ונצטוו בה הם ואבותיהם מכמה שנים עזבו אותה.
ה. שיר השירים ה' - פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה. רש"י - כבר למדתי לעצמי דרכים אחרים לא אוכל לשוב אליך עוד, כענין שנאמר (ירמיה מד) ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים וגו' שהיו הדרכים האלה ישרים בעיניהם.
ו. מיכה ב' - עלה הפרץ לפניהם. מצודת דוד - עד לא יעלו הם, יעלה לפניהם מי שיפרוץ גדרות סירים ומסוכת חדק, ליישר את הדרך, ועל אליהו הנביא יאמר, שהוא יבוא קודם הגאולה ליישר לבות ישראל לאביהם שבשמים להיות מבוא אל הגאולה וכמ"ש הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות וגו' (מלאכי ג).
ז. אגרות הראי"ה א' קמד' - אם נעזוב את שעת הכשר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבא"י, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף ג"כ לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו ע"פ הנסיון, - היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בד' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ד', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והי' ד' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים.
ח. מאמרי הראי"ה - ראש השנה - אל התשובה עמ' 144 - ותנועתנו הקדושה, תנועתה של התחיה הלאומית ושיבת ציון- ראו עינינו כי היא נאצלה מראש מקדם ממקור הקודש, מתוך השקיקה האלקית, אשר היא מפעמת בכנסת ישראל, האומרת בלי הרף "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי". הצעדים הראשונים אשר נתגלו בלידתה של תנועת הקודש, כאשר יצאו מידי מחולליה הראשונים, הלא כולם היו ספוגים טל קודש, מאויים נאצלים, חזיונו של הלוי, הלא היה מלא צמאון נפשי עמוק, לחזות בנועם ד' בהיכל קדשו, ארמון על מכונו ושרי קודש מהללים בהדרת קודש, בזיו תפארתם. תחית הנשמה הישראלית בכל מילואה, בכל זיו קדשה, זהו אומר הסלה אשר תכין את הרוח, להחל מפעלים בהגשמת ישוב ארץ ישראל, וטוהר ותם נשקפו מכל המבטים אשר נתגלו לחבת ציון, במלא היהדות. אמנם הנשמה האצילית הזאת, נתקשרה בתקופת הימים עם מסכת עבודה של חיים מעשיים וחמריים.. ומתוך כך הועם אורה וכהה זיוה והדרה.. לבשו שמי השאיפה הקדושה המקורית קדרות.. ועל ידי המעטת האורה, אשר באה בעקב התחברותה המוכרחת של נשמת התחיה אל החמריות והארציות, הננו שרויים באפלה ודלדול כח, עד אשר גם התוכן המעשי בעצמו סובל הוא נוראות. ומתוך המועקה הגדולה, מתוך עצמת המכאוב של הירידה למעמקים הנוראים, הננו קרואים מבת קול היוצאת מחורבות ציון וירושלים, אל התשובה, אל השיבה של התנועה כולה, עם כל ענפיה, אל מקוריותה, היותר ראשונה, אל הוד אצילותה ואל הדרת קדשה.. "לכו ונשובה אל ד'"..