מדוע התאמץ אחשורוש הנהנתן, להעמיד את אהלי המשתה בעמודי שש, הנזכרים בשיר השירים במשל המתאר את התגלות ד' בעולם
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליג' אדר ב' תשפ"ב
א. אסתר א' –חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש, מטות זהב וכסף, על רצפת בהט ושש ודר וסחרת.. אבן עזרא - ועמודי שש - כמו שיש.. והנה הגלגלים היו בין עמוד לעמוד ומקצתם מכוסים בנזכרים.
ב. אסתר רבה פרשה ב' סימן ז' - ועמודי שש, א"ר לוי המחצב הזה לא נגלה לבריה אלא למלכות הרשעה הזאת.. והכתיב (ד"ה א' כט') וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב, שלמה היה נותן מרגלית מכאן ומרגלית מכאן ואבני שיש באמצע, ונוח היה לאחשורוש לעשות לו עמודים של כסף ושל זהב מלהביא עמודים של שיש..
ג. שיר השירים ה' - דודי צח ואדום דגול מרבבה. ראשו כתם פז.. שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז.. רש"י - עמודי שיש וחבירו במגלת אסתר על גלילי כסף ועמודי שש. אלשיך - שוקיו ומהלכיו לא קלים להתנועע ממני המה, רק עמודי שש כבדים. ואשר תראה שהיקל לסלק שכינתו לא כן הוא, כי לא זז בעצם רק תקועה פה, אלא שאם נסתלק מהמקדש לא נסתלק מהצדיקים ההווים מאז, כי הלא שוקיו ונסיעתו מיוסדים ותקועים על אדני פז, הם הצדיקים בעלי קבול מרכבת השכינה עליהם לזכות ובהירות נפשם כפז.. שבכל מקום שהם נוסעים ומטלטלים בגלותם שם השכינה ושוקי מהלכיה נוסעים תקועים עליהם. מלבי"ם - עמודי שש ר"ל שש קצות העולם, והם מיוסדים על אדני פז. ר"ל נסמכים על ה' המקיף אותם וממלא אותם בחבל כסף השגחתו, עד שראשו כתם פז מגיע עד השוקים..
ד. ויקרא רבה קדושים כה' ח' - שוקיו עמודי שש, שוקיו זה העולם, עמודי שש, שהוא מיוסד על ימי בראשית דכתי' כי ששת ימים עשה ה' וגו' מיוסדים על אדני פז אלו דברי תורה כד"א (תהלים יט) הנחמדים מזהב ומפז רב. זוהר רע"מ פנחס רלו. - ו' אות בצבא דיליה כליל ו' פרקין דתרין שוקין דכתיב בהו שוקיו עמודי שש ודא צדיק אות ברית.
ה. מגילה יב. - על גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף. תניא, רבי יהודה אומר, הראוי לכסף לכסף, הראוי לזהב לזהב. אמר לו רבי נחמיה, אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה, אלא הם של כסף ורגליהן של זהב. אלשיך אסתר א' ו' - על היותם בחצר גנה אשר אין עליו תקרה, על כן להיות צל על ראשם עשה מעין רקיע פרוס על עמודי שש וגלילי כסף, יריעות חור כרפס ותכלת כאהל לשבת, ומיתריהם היו של בוץ וארגמן.. והיה האהל פרוס על עמודים, והיו מטות זהב וכסף לישב עליהן, והיה הקרקע מרוצף באבנים טובות שהם בהט ושש וכו'.. נתן החשוב חשוב תחתון ועולה ויורד בחשיבות.. הרצפה אבני נזר, למעלה מהם רגלי המטות זהב, למעלה מהם המטות עצמם כסף, ואשר למעלה מהם גם הם גלילי כסף, ולמעלה מהכל יריעות חור כרפס וכו' משוללי זהב וכסף ואבני יקר. ויתכן גם כן לבלתי ישאו עיניהם להביט אל רקמת זהב ואבנים טובות למעלה, פן בתלות עיניהם יתעכבו מאכול ושתו, על כן היפך ונתן את החשוב יותר תחת רגליהם..
ו. ר"ה כט. - והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל.. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים.
ז. אסתר א' - והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים. אסתר רבה ב' יא' - א"ר שמואל בר רב נחמן כלים מכלים למשתמשין בהם והם שונין בקלקלה, מי גרם לבלשצר שתתקעקע ביצתו מן העולם לא ע"י שנשתמש בכלי בית המקדש.
ח. סנהדרין צב: - תנו רבנן, בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקב"ה ליחזקאל, לך והחייה מתים בבקעת דורא. כיון שהחייה אותן, באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. רש"י - שמאותן עצמות היה לו כלים, וכשהגיעה שעה שחיו, טפחו לו על פיו, כשהיה רוצה לשתות בהם. פנקסי הראי"ה א' ד' [פנקס יג'] קב' - אור ישראל זורח לעד, לאות שאין גבורת אגרוף בזויה חשובה כלום, כי אם גבורת אמת, המעוטרת בהוד עליון. ע"כ אותו הברבריזם של עשיית כלי משתה מגלגלתם של חשובי גבורי אויבים, סמל הפראות של עריצות האגרוף, - הם טפחו על פניו. ורוח בא בקרבו להכיר, ששלטניה של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא אלקי ישראל, הוא בכל דר ודר.. עתה יבין כמה נעלו ממנו הם בעלי העצמות הללו שרצצם, וכמה חייב להתבושש על שפלותו לחשוב שיש להתפאר במעשים השפלים הללו, הראוי[ים] רק למי שמן אנשא יטרד ועם חיות ברא מדורוהי, ועם הדומה לחמור וחזיר מיער. לא כאלה חלק יעקב, "יבשו ויכלמו כל הנחרים בך, יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך, תבקשם ולא תמצאם אנשי מצתך, יהיו כאין וכאפס אנשי מלחמתך, כי אני ד' אלקיך מחזיק ימינך, האמר לך אל תירא, אני עזרתיך"..
ט. אוה"ק ב' הטוב הכללי יט' - ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם.. האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל. השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט.. ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט.. השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש.. מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי.. ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים.. השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל, מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב. זאת היא שאיפת ישראל.. קנאת ד' צבאות תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא..