חז"ל רצו לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע הנאמרת בכל יום. מה הענין? ואם לא קבעו אז למה לספר לנו שרצו לקבוע? רז הגאולה
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור ליא' תמוז תשפ"ד
א. במדבר כג' - הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. במדבר כד' – א-ל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ. כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור. רש"י - ועצמותיהם - של צרים. יגרם - מנחם פתר בו לשון שבירה. כרע שכב כארי - כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה. אור החיים - אפילו בזמן שכרע פירוש שאינו חוגר כלי זיין ולא עומד למלחמה אלא כורע ויושב לו, ולא זה בלבד אלא אפילו שכב שאינו מרגיש בבאים עליו אף על פי כן אינו חושש כי מי הוא זה שיתקרב אליו להקימו.
ב. זוהר בלק ריב. - אפילו כד אינון ביני עממיא וכרע ושכב בינייהו, כארי הוא ישתכח בנמוסי אורייתא באורחי אורייתא, שולטנותא אית להו במאריהון דאפילו כל מלכיא דעלמא לא יעקרון להו, כאריא דא כד שכיב על טרפיה לא יכלין לאקמא ליה מניה, הדא הוא דכתיב כרע שכב כארי וגו'.
ג. יומא כא: - התניא: חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי. רש"י - רבוצה כארי - גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה, היתה דומה לארי רובץ.
ד. זוהר נח סח: - וישא בלעם את עיניו.. וחמא דשכינתא חפיא עלייהו ורביעא עלייהו.. ולא יכיל לשלטאה עלייהו עיניה, אמר איך איכול להון דהא רוח קדישא עלאה רביעא עלייהו וחפת לון בגדפהא הה"ד כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, מי יקימנו מעלייהו בגין דיתגליין ושלטא עינא עלייהו.
ה. פסיקתא זוטרתא במדבר בלק קכט. - כרע שכב כארי. זה מלך המשיח.
ו. ברכות יב: - אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא, בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה, משום טורח צבור. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: א-ל מוציאם ממצרים - לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים. אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ולימא האי פסוקא ותו לא. גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן. רש"י - כרע שכב - דדמי לבשכבך ובקומך, שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא.
ז. עין איה ברכות א' פרק א' קע' - כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמים דהיינו אחדותו ית', ועול מלכותו ועול מצות הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול מצות. כמו כן הוא יסוד תורי, חסנם ומעוזם ותקפם של ישראל. כי בהיות תכלית המצות אחדות ה' ית', ואחדותו ית' אינה נודעת בעולם כי אם ע"י ישראל, ע"כ המצות הם מקימים את ישראל לפניו ית' לעם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד, זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ד' בעולם. א"כ שייכה מאד לק"ש פ' בלק, המדברת בנצחיותם של ישראל, שהוא הקשר שמאחד יסוד אחדות ד' עם עול המצות. אלא שכיון שא"א מפני טורח ציבור. ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומי, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת, אומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה ע"ד תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיות שהוא טוב מאד לחזק כל כושל. אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להם ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמו, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'. אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומי, רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצוות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם, ואם שתוסיף תת פרי' בהיותה מתבארת יפה, ככל ידיעה טובה של שרשי תורה שמוסיפה טוב ושלימות, אבל א"א לקבע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת ע"פ השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.
ח. אורות - מהלך האידיאות בישראל ו' - ההכשר של הרוח הלאומי של כנסת ישראל להתנער ולקום לתחיה, תלוי הוא במדת אפשרותו לקבל את האורה הא-להית העליונה, להיות לו לנשמת חיים... באוצר הרעיונות הגדולים הכמוסים, שהיו גנוזים בכנסת ישראל פנימה בסתר חביון, במקום אשר לא הגיעה יד ההרס והחרבן, שם מתאימים ומחוברים ילכו אלה הדודים, אלה האידיאות של כנסת ישראל, כמו שהיתה בתחלת אצילות נשמת נשמתה. כל זמן שהחיים המעשיים לא היו מוכנים כלל לתכונת ההתאחדות הנהדרה הזאת, היו נחשבים כל המושגים הנעלים האלה.. בכלל סתרי תורה, שהיו יכולים להמסר רק בלחישה לראוים לכך, לאנשים שהיו יכולים בכל חושם להתרומם מעל לאופק החיים הרגילים. אבל עכשו שהעולם נתבסם וכנסת ישראל התחילה להרגיש בפנימיותה את צדקתה ותומת נפשה ולהביט על הגלות במבט של חרפה ובוז, נתגדלה התביעה הפנימית להתאחדות האידיאות.
ט. אורות התחיה נו' - כל מה שרזי תורה הפנימיים.. יותר יתגלו ויתפשטו, יותר יוכשרו להיות העסק בהם קבוע ורגיל, כן תתעלה הנשמה בכלל.. וישראל.. יתרוממו ע"י התגברותה של האורה הפנימית.. ויתכשרו יותר ויותר לאור גאולה, לאורו של משיח.. עד שמההדר הפנימי יפוצו קרנים גם כן על ההוד החיצוני, ויתחיל כל העולם מבחוץ ג"כ להכיר את אור תפארת עוזנו, והכבוד הכמוס, המונח במעמקי הנשמה של כל העמים התרבותיים לאורן של ישראל שנעצר ע"י מעצורים רבים, יפרוץ את כל מעכביו וכנחל פרצים יזרם, לעטר ישראל בתפארה ולאזרו בגבורה.