פרשת במדבר – להתענג על ד'

דף מקורות - פרשת במדבר – להתענג על ד'

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכא' אייר תשע"ד
א.    במדבר ד' – זאת עבודת בני קהת באוהל מועד קודש הקדשים. ובא אהרון ובניו בנסוע המחנה, והורידו את פרוכת המסך, וכסו בה את ארון העדות. ונתנו עליו כסוי עור תחש, ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה..         אבן עזרא – קודש הקודשים. הוא הארון. רמב"ן – בעבור מעלת הארון לא היה נראה עליו כסוי עור תחש, אבל היו מכסים אותו בפרוכת שהוא המסך לו, ומכסים את שניהם במכסה עור תחש בעבור הגשמים, ופורשים על הכל בגד כליל תכלת מלמעלה, שיהיה נראה עליו הבגד הנכבד, שהוא כעצם השמים לטוהר, אבל שאר כל הכלים השולחן והמנורה והמזבחות, היה נראה עליהם מלמעלה מכסה עור תחש.

ב.     שם - וידבר ד' אל משה ואל אהרון לאמר. אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי.. וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקודשים, אהרון ובניו יבואו, ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו. אונקלוס – ולא יעלון למחזי כד מכסן ית מני קודשא.. רש"י - כבלע את הקדש. לתוך נרתק שלו.. ובלוע שלו הוא כסויו.

ג.     רמב"ם הל' בית הבחירה ד' יג' - ..ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קדש הקדשים שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים.. שמואל א' ו' – ויך באנשי בית שמש, כי ראו בארון ד', ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש, ויתאבלו העם כי הכה ד' בעם מכה גדולה.

ד.     ראש השנה כח. - אמר רבא..מצות לאו להנות ניתנו.. המודר הנאה מחברו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה..

ה.    אגלי טל הקדמה – קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך שלמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה.. ובאמת זה טעות.. ואדרבא כי זה היא עיקר מצות למוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה. ובזוה"ק דבין יצה"ט ובין יצה"ר אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה..

ו.      סנהדרין פא: - משנה. הגונב את הקסוה.. קנאין פוגעין בו. גמרא. מאי קסוה? - אמר רב יהודה: כלי שרת.. והיכא רמיזא? ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו. רש"י - לשון גנב שמבליעין ומחביאין, ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק, דעיקר קרא בלוים כתוב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן, שהיו אהרן ובניו מכסין הארון והמזבחות כמו שכתוב שם, ובא אהרן בנסעם והורידו.

ז.     רמב"ן במדבר ד' - ורבותינו אמרו במסכת סנהדרין, שזו אזהרה על הגונב כלי שרת.. שהגנבה והגזל יקראו בליעה, מלשון חיל בלע ויקיאנו (איוב כ' טו'), והוצאתי את בלעו מפיו (ירמיה נא' מד'). ור"א אמר כפשוטו, שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון, רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו. ויהיה "כבלע את הקדש", כאשר יוסר הבנין מעל הארון שהוא הקדש.. אבל ע"ד האמת טעם הכתוב, כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם הוזהרו הלוים שלא יהרסו לראות את ה' עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז תראה הכבוד בחביון עזו, וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים, ויהיה כבלע את הקדש כפשוטו. והמשכיל יבין.

ח.    אור החיים שמות ג' – כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמאו בנ' שערי טומאה.. וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה, מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם, ישיגו לכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה.

ט.    יומא נד. - אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים.. ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם! - אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה - צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה - אינה צנועה מבעלה.

י.      בבא מציעא ב. - למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי? ליתני חדא! ..אי תנא אני מצאתיה, הוה אמינא: מאי מצאתיה - ראיתיה, אף על גב דלא אתאי לידיה - בראיה בעלמא קני, תנא כולה שלי - דבראיה לא קני.

יא.   אורות הקודש ג' קסז' – כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הנצחי, נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האגואיסמוס, ואהבת התענוג, שביסוד זה, ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור ונקי משום תערובת הנאה. אמנם זהו גורל העולם והאדם, שירד כבר בראשית יצירתו מהתכונה הטהורה אשר להאידיאליות העליונה, והושבתה אצלו הטהרה האצילית, ומלמטה הוא צריך לטפס למעלה למעלה. יתברר לו אמנם אחר כך שמושג תענוג זה של התענגות על ד', הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי. מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור בהתעלותו מעל כל המצרים המצמצמים אותו, וזהו רק צל של צל צללה של השאיפה העליונה, הנקיה מכל עירוב גס.