לחכמי ישראל יש יכולת מופלאה לעלות אל השורש של הנשמות ומשם לסלק את המחסומים המפריעים להתחבר בשמחה לד'
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכח' תמוז תשע"ה
א. במדבר ל' – וידבר משה אל ראשי המטות.. איש כי ידור נדר לד' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. רמב"ן - וירמוז עוד למדרש רבותינו (נדרים עח.), כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני, תלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו (חגיגה י.) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו, אלא שרמז לו הכתוב לא יחל דברו.. כי בבואו לב"ד, וימצאו לו פתח, ונחם עליו, והם ימחלו לו, איננו מחלל אותו. והטעם בזה כאשר אמרתי, שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא לראויים להם, ויכתבו ברמיזה. במדבר שם – ואם ביום שמוע אשה, יניא אותה, והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, וד' יסלח לה.
ב. נזיר כ: - מי שאמר הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני ואני - כולם נזירים, הותר הראשון - הותרו כולן, הותר האחרון - האחרון מותר וכולם אסורין. נזיר כא: - איבעיא להו: בעל מיעקר עקר או דלמא מיגז גייז?.. ת"ש דתניא בהדיא: האשה שנדרה בנזיר, ושמעה חבירתה ואמרה ואני, ובא בעלה של ראשונה והפר לה, היא מותרת וחבירתה אסורה. ש"מ: בעל מיגז גייז. נדרים עז: - א"ר יוחנן: חכם שאמר בלשון בעל, ובעל שאמר בלשון חכם - לא אמר כלום.
ג. שו"ע יו"ד רלד' לז' - מפר אדם או מקיים נדרי אשתו ובתו.. וכיצד מפר, אומר ג' פעמים: מופר, או בטל, או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו.. שם סעיף נא' - האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה, או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו, והפר לה הבעל או האב, היא מותרת והמתפיס בה אסור, שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו, כמו החכם. ש"ך סד' - מאי דאמרינן הכא שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם, כלומר נהי דמעקר עקר ליה, מכל מקום אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאלו לא היה.
ד. אורות התשובה יא' א' – מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הווים לזכויות, ועליהם חיה יחיה. אמנם תשובה, בכל אופן וצורה שהיא, סובלת בתחלתה מחלישות הרצון של החרטה הקודמת, אלא שאחר כך הרי היא מתהפכת לשמחה ורוחב דעת של ההכרה העליונה, של היפוך הזדונות לזכויות. יותר מזה בא האור של החכמה, שמעולם לא הוצרך להחלש על ידי מכאוב החרטה. הוא מוצא כבר את הזכויות מאירות כנכון היום, וחדות ד' מופיעה בו בעליצותה המזהירה בלא שום מועקה של בושה וקדרות, שכבר נתלבן הכל בתחלה על ידי הופעתה של הבינה הנשמתית. למעלה מזה היא הופעת אור הכתר הכללי, הסקירה העלומה המקירה כל עונג ועדן, כל קדוש וטוב, הכוללת הכל באוצר קדשה. אורה זו אינה משתמשת כלל בהכנת החרטה של התחלת הארת הבינה, מתגלה לאורה שאין שום גרעון וחושך כלל. אין כאן כי אם אור קדוש ותפארת עליון, זיו חיים ונהורא מעליא למעלה מהבינה המפירה, "כי ד' צבאות יעץ - ומי יפר", למעלה מהחכמה המתרת, רק כל טוב שופע באין שום מניעה, וכל רע וכעור שלול מעיקרו מאז מעולם, כי באמת לא היה, לא הווה ולא יהיה, כי אם אור ד' וטובו.
ה. אורות סג' – רוח האומה שנתעורר עכשיו, שאומרים רבים ממחזיקיו שאינם נזקקים לרוח אלוקים, אם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכליון. אבל מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם, כ"כ מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלוקים, עד אשר אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל, הרי הרוח האלוקי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו.
ו. אורות התשובה טז' יב' – הצדיקים הבהירים, שרואים את כל העולם נדון בטוב, הם מזככים את הכל - מצד בהירות רעיונותיהם ומצד הזוהר של הטוב המיושר שבחפצם הטהור, הם מסלקים את כל קלקולי העולם ואת כל הרשעה מיסודם, הם מעמידים את כל התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם בתור מסכים, שהם רק מתקנים את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו. והדבר תלוי במדת האור עצמה, כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים כדי לאפשר את ההנאה מזיוה, ועל כן לגבי ערכה - כל גסות, כל נטיות חמריות, וקל וחומר כל רשעה וכסילות, הרי היא בעצמה דבר מקלקל, מעות ומחליא, והנשמה מטשטשת על ידם, והנפש מתמלאה רוגז, חלי וקצף על מציאותם. מה שאין כן גורל הצדיקים העליונים, בעלי ההשכלה האלהית הבהירה, נושאי טהרת הרצון, שהאור המבהיק העליון שוכן בהם. הם מכירים, שהאור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם, והכרח הוא, מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה, ונמצא שכל אלה גם כן מכלל תקון סדרו של עולם הם.. ועיקר ענשם של הרשעים בא על אשר צערו את הצדיקים בעולם המצומצם, והצדיקים העומדים במרחבי י-ה באים ומוציאים את הרשעים מכל מצרי שאול, והכל נעשה מלא עז וחדוה, "עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון".
ז. אורות הקודש ב' הטוב הכללי כג' – האדם בכל מהותו, באופיו ומאוייו, איננו עומד בזה העולם העתיד, שיתגלה בו אור המשוה את הטוב ואת הרע, כי אם בעולם ההוה, וגם העתיד הקרוב, שהטוב והרע בהם הם שני ערכים שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, על כן הוא אחוז במוסרות המוסר, והדרך המובילה את כל יחיד, ואת הכלל כולו, אל העולם הגדול של הטוב המוחלט, שערכי ההבדלה שבין טוב לרע מתבטלים בו, מרוב טובו ותגבורת שפעת חייו האדירים, הוא מפולש דוקא דרך אלה העולמים, ההוה והעתיד המתיחס אליו, שבהם הקוים מובדלים, ומתוכם בא הכל אל האורה העליונה, של ההשויה, ודרך חיים תוכחות מוסר.