קריירה אינה הגשמה עצמית אלא החלשה עצמית וכשזה מגיע לחיי עם והמנוע הציבורי מזייף מוכרחים לחזור ומיד לעוגנים ערכיים
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בית הרב קוק, אור לכו' תשרי תשפ"א
א. בראשית א' – ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי..ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי.. רש"י - עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.
ב. אורות התשובה ו' ז' - מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. על כן מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל. התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית, על ידי נתינת רווח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה - תתן עז לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים.
ג. אוה"ק ג' העצמיות והמלחמה הפנימית צז' – חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קובץ ב' עז' – לא מקרה הוא, כי אם עצמות טבע נפשי, מה שאני מרגיש עונג ונחת רוח בעסק הנסתרות
הא-להיות בהרחבה וחופש. זאת היא עיקר מטרתי. כל התפקידים של יתר הכשרונות, המעשיים והשכליים, אינם כי אם טפלים למהותי. אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות, ולא בשום קריירה איזו שתהיה. כל מה שאכיר יותר את עצמיותי, וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי, בהכרה פנימית, הממוזגת מדיעה, הכרה, הרגשה ושירה, יותר יאיר לי אור ד', ויותר יפותחו כחותי להיות לברכה לי ולעולם.
ד. קובץ ג' רפז' – כמה פעמים מזדמן בעולם, שהדרכים שהאמת נודעת על ידם, הם עצמם אינם מתאימים להאמת, ודוקא הם הנם מובילים אל האמת. והרוצה להגביר את האמת בהדרכים מאבד הוא את האמת העצמית בעצמה, והיא נשארת רחוק ממנו, ונמצא שאמת כזאת המאבדת את האמת, הרי היא השקר היותר מוחלט. ומ"מ הדרך המוביל את האיש היחידי ואת הציבור הכללי לידי תיקונו, הוא שיבא למדריגה כזאת, שיוכל לעמוד על האמת המטרתית ע"י דרכים שהם כולם אמת כשהם לעצמן, ולא יחסר בהם קורטוב מן האור ומן החום של האמת המוחלטת.
ה. אורות התחיה נב' - ישנם דברים טובים וקדושים, שהסבות המחזיקות אותם בעולם הן כעורות, כמו חולשה, שקר, רשעות, שלפעמים הן תומכות את יסוד הטוב של בושה, צניעות, אמונה, וכיוצא בהם. אמנם כמו שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ככה היא הטובה, שמקבל הטוב והקדוש מהרע והטמא, מחוללת היא רעות רבות, ואין אור גאולה יוצא אל הפועל כ"א ע"י מה שיהרסו כל היסודות הרעים, אפילו אותם שהם מחזיקים את הטוב והקודש. ואע"פ שעי"ז סובל הטוב הקודש והאמונה, והם יורדים ונראים כמתדלדלים, דלדול זה וירידה זו עליה והתעודדות הם באמת, שאחר הרקבון של היסודות הרעים הללו, יחל מיד לצמח אור הזוהר והקודש על יסודות בריאים של דעה, חכמה, גבורה, תפארת נצח והוד, ובזה תוסד מלכות עולמים לאור ד' וטובו באחרית הימים בחסדי דוד הנאמנים, שהם ברית עולם אשר לא יכזבו עדי עד. "ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע, בכל צרתם לו צר, ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם".
ו. שו"ע חו"מ ט' ח' - תלמיד היושב לפני רבו ורואה שטועה בדין, אל יאמר, אשתוק עד שיגמור הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי, אלא יאמר לו דרך כבוד, רבי, כך וכך למדתני. קובץ ג' קעט' - השירה היפה אינה מבקשת לה מגמות, אלא יוצאת היא מרוח א-להים שבנשמת המשורר. וכן הוא בכל יצירה, שהתעלותה ממגמתיות היא עילויה. וכן הוא בתלמוד תורה, בידיעתה ובחידושה, ובחידוש המעשי של כל מצוה ועבודה, שכל מה שהעושה מתרחק ממגמתיות, הרי הוא מתקרב לאצילות עליונה, לצרור החיים העצמיים. עשה דברים לשם פעלן ודבר בם לשמן. אז באה נשמה עליונה מעלמא דחירו ושורה על האדם, וממלאתו בינה פנימית.
ז. אורות הראי"ה – אל חכי שופר - אל חכי שופר בקול אריע, מי לי מעמי, אזנים קשובות, מרי שיחי אשפך, תלונתי אשמיע, אשמיע תאנתי לנפשות האהובות. לנפשות האהובות בנות עמי הרם, ההולכות ותועות במגרש החיים, לצרותיהן האימות שגדלו כים, והולכות וגדולות עד חוג שמים.. על מלחמת דברים, הבאים ברב ענין, ועושים לשונאים אוהבים גמורים, ומרב הבונים יהרס הבנין, וכל המשגים הקלים יהפכו לחמורים. אזעק חמס על הטענות והתביעות, שבאות בערבוביא ובמליצות מגוזמות, שבשביל ההתרגשות תחסרנה הידיעות, לאיזה דרך נפנה, ומה הנה המגמות. עד מתי נהיה לוקים בחסר וביתר.. נדבר בשפה ברורה כל פלגותינו, הטענות שיש לכל כת וכת, ולא נגבב דברים, להגדיל מלחמתנו.. לכל המפלגות, לכל הרסיסים, שאליהם בית ישראל נשבר לשברים, לכל הראשים, המנהיגים המרעישים, אלה במעשים, ואלה בכתבים ומאמרים. לכולם אבקש אל נא תבאו בעננים, אל תאפילו בהמון חזיונות הכונה הברורה, אל תדברו דברים בעלי שבעים פנים, דרשו רק את החסר לשה הפזורה.. אם רק לבנות באמת יחלצו בונינו, לבנות ולא להרס, לא לרמס ברגל, לחזק כל בדק אשר יראה במשכנותינו, הלא ישמח יעקב וישראל יגל.