מידת היסוד עומדת במרכז גאולתנו לא רק במובן של קדושת המשפחה אלא גם במובן ההתקשרות של כל רבדי החיים אל הקודש
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לח' טבת תשפ"א
א. בראשית מה' – ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי.. ויתן את קלו בבכי.. ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי.. ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו. רש"י – ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך - על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על צואריו - על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים - לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם. רמב"ן - והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכלם. רא"ש - תימא יש איך המתין כל כך יוסף להודיע לאביו שהיה שרוי בצער גדול כי הוא חי. ויש לומר בשעת החרם שתפו את יוסף עמהם שלא לגלות הדבר, ואף כי היה מוכרח, כיון שלא מיחה בם היה נכלל עמהם, ולפיכך המתין עד שבאו כולם והתירו את החרם בהסכמת כולם, דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. משך חכמה - רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים "השמש והירח.. משתחווים לי".. אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע, והיה נראה כאכזר..
ב. בראשית מח' - וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים.. ויאמר יוסף.. לא כן אבי כי זה הבכר.. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים. רש"י - כל העולם יתמלא בצאת שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון. יהושע י' - אז ידבר יהושע לד'.. ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידם השמש וירח עמד.. הלא היא כתובה על ספר הישר.. רש"י - אז ידבר. אמר שירה תחת השמש לפי שאמר לשמש דום, דום מלומר שירה וכל זמן שהוא דומם עומד ואינו מהלך שבכל עת הילוכו הוא אומר שירה. הלא היא כתובה. שאמר לו יעקב ליוסף זרעו של אפרים יהיה מלא וגו'..
ג. שפת אמת ויגש תרמא' - שהי' מהצורך עוד לעכב עצמו ואם הי' ביכולתם לתקן עד הסוף לא הי' הגלות והחורבן.. והרי זה המעט שנשאר מהתיקון אין אנו יכולין לגומרו בדורי דורות ומזה יש לבחון גודל עבודת האבות והשבטים.
ד. ברכות נח. - פתח רבי שילא ואמר.. והתפארת, זו חמה ולבנה שעמדו לו ליהושע..
ה. אוה"ק ב' האחדות הכוללת י' – האלוקות העולמית, כלומר ההויה של העולמים, החיות שלהם, הקיום, המציאות, הרוחניות והעצמיות.. המעלתם תמיד ממדרגה למדרגה, הכל הוא בכלל אור מלכות, ה"א האחרונה של שם הויה, המתגלה בשם האדנות. אמנם המטרה האידיאלית של הוית הכל, האורה העליונה שבגללה ראויים כל העולמים להימצא, שהיא הרבה יותר ויותר עליונה בקודש מגופם של כל העולמים כולם, היא מידת התפארת, שכל זיום של כל העולמים תלוי רק כפי אותה המידה שהם מתעצמים עם האידיאל של הוייתם, ועד כמה שהם מתאחדים בו, ושמחתם ועינוגם, פדותם וגאולתם, הם רק באותו הערך שהזיווג והייחוד העדין מצוי בין תפארת ומלכות. וכל מגמתנו בכל פינותינו אי אפשר שתהיה אחרת כי אם ליחדא שמא דקוב"ה, אידיאל הכל, ושכינתיה, שהיא הכל..
ו. זכריה יב' - ביום ההוא יגדל המספד בירושלם.. וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דויד לבד ונשיהם לבד, משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד. משפחת בית לוי לבד ונשיהם לבד, משפחת השמעי לבד ונשיהם לבד. כל המשפחות הנשארות משפחת משפחת לבד ונשיהם לבד. רש"י - ..ורבותינו דרשוהו על משיח בן יוסף שנהרג..
ז. מלכים א' ה' - ויתן א-להים חכמה לשלמה.. ויחכם מכל האדם.. וכלכל.. רד"ק - וכלכל זה יוסף שנאמ' ויכלכל יוסף.
ח. קובץ ב' רפ' - כל ציור דוחק באיזו מידה את חבירו, בזמן שאינו מתיחס עם הראשון לשכללו ולהרחיבו יותר. ועל פי זה כל חכמה דוחקת במידה ידועה את רגלי חברתה. מובן הדבר שדוחק זה הוא רק מצד הסגנון המיוחד שיש לכל חכמה, שמצדו הם דברים חלוקים, אבל מצד פנימיותה של ההכרה אין הבדל כלל, וכל הדעה היסודית אחת היא, וכל הכרה וידיעה מעשרת היא את הכלל של כח המכיר, והשפעה הרוחנית מתגברת על ידי כל פלג נוסף מאיזה מין שהוא. אבל מצד המקבלים הדבר תלוי עד כמה הירידה לעומק עצמיותה של ההכרה מגעת, שבאותה מידה שהשכל עסוק בצד הסגנוני החיצון, ככה מתגברת הדחיקה והסתירה, ועד כמה שההארה השכלית חדרה לתוך העומק העצמי של הידיעה, מתאחדים הענינים והעושר מתגדל. הידיעות כולן שבעולם, הפנימיות והחיצוניות, הקודש והחול, הטוהר וטומאה, הקרוב והרחוק, מתאחדים מצד נשמת ההכרה, וכל המתאחד יותר באור זה הפנימי של הנשמה, הכל מתעכל אצלו לאור קודש וחיים של נצח והוד. אבל מי הוא הגבר שכבר הסיר את המחיצות מהכרתו הפנימית, צדיקים בני עלייה מועטים הם, ורובא דעלמא לא בעלי הכרה כי אם בעלי סגנון הם, וצריכים הם שמירה בדרך כלל, שלא לצאת מענין לענין.. וקל וחומר לאין ערוך להסתכלות חול וטומאה מהסתכלות קודש וטהרה. על זה נאמר כל המוסיף גורע. מידתו של יוסף הצדיק, בן זקונים דיעקב אבינו, דשופריה היא מעין שופריה דאדם הראשון, איש תם, הכולל הכל, האמת במלא תפארתו, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. יוסף כשמו, איננו גורע בתוספתו, ושבעים לשון גמר על ידי הוספת האות משמו של הקב"ה בשמו, אות הה"א שבה נברא העולם הזה וכל אשר בו. ומאן דאתי מסיטריה, לפי מידת צדקו, נטירת בריתו ופטפוט יצרו, אור חסדו להשביר לכל עם הארץ, סבלנותו לשלם טובה תהת רעה, ואהבתו לארץ ישראל, וקישורו לצפיית ישועה, פקוד יפקוד אל-הים אתכם, יוסף שהודה בארצו, לפי זריחת אורו על מי שעל שמו ודגלו ייקראו צדיקים יסודי עולם, אין בהם צמצום של הכרות חיצוניות, ואין עין הרע שולטת בהם, מפני שהם עולי עין, עומדים מלמעלה מהסגנון החיצוני, כנונין רברבין דשייטין בימא רבא, דמילי דשטותא הם אצלם מאירי אור ומפני דרך למילי דחכמתא, ביתרון האור מן החושך. ולישרי לב שמחה. ראשי תיבות שלו, צדיקים אוכלים אותו בשלוה.