אחרי חזון הסולם שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, בוחר יעקב אבינו להעמיד דוקא אבן דוממת לכאורה וליצוק שמן על ראשה? מה הקשר?
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לו' כסליו תשפ"ב
א. בראשית כח' – ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה.. וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל.. רש"י - לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק. וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. וישכב במקום ההוא - באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. הטורים - ויפגע במקום. ג' פעמים כתיב מקום בפסוק. רמז לג' רגלים שיעלו בניו למקום ההוא. כלי יקר - קראו מקום סתם, לפי שהוא מקומו של עולם, הן מצד ששם אבן שתיה ומשם הושתת העולם, הן מצד שעדיין כל העולם מיוסד עליו כי ממנו יוצא השפע לכל העולם ויעקב הרגיש כי זה יהיה מקום המקדש לפי שראה ששקעה עליו השמש שלא בעונתה, לפי שמקום קדוש זה מכהה גלגל חמה ואינו צריך אל השמש, ואדרבה השמש צריכה אליו.
ב. אלשיך - כנגד הסולם שהוא משל אל בית המקדש, ויקח את האבן וישם אותה מצבה להקריב בה כבית המקדש, לרמוז כי האבנים שנעשו אבן אחת, שהוא סימן לבניו הם יהיו ב"ה, כי היכל ה' המה. ועל ראשו משער השמימה שיורד השפע מלמעלה, ויצוק שמן על ראשה שבזכות זה השפע תורק בו מלמעלה בשופע. ואל מקום רגלי הסולם הוא הר המוריה ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל, שיצטרף שם החסד בו. מלבי"ם - ויקח את האבן. שהיה רומז על אחדות ישראל לזה הרימה מצבה ויצק שמן על ראשה, לרמז שעל ידי האחדות שיהיה ביניהם יצק עליהם שמן הטוב היורד על הראש שמן משחת קדש ההשפעה העליונה.
ג. אוה"ק א' הגיון הקודש סח' - לפעמים מתחילים מהציור הדמיוני והדברים הולכים עד השכל היותר טהור, ועוד הגבה למעלה יותר מהשכל ושרשיו, והאושר הא-להי מתמלא בכל החיים של כל שרשי הנשמה, באדם ובעולם. ולפעמים ההתחלה באה מהופעה שכלית, או עוד עליונה ממנה, והיא מתפשטת והולכת עד הציור הדמיוני, וענפיו ההרגשים הגופניים כולם. ולפעמים שתי ההשפעות פוגשות זו את זו, בזרמן הקדוש, ואז האדם הוא סולם שמלאכי א-להים עולים ויורדים בו, ונימי הנשמה הנם הכנור, שהולכת הזרמים והובאתם מנעימות עליהם נועם קולם, קול עז..
ד. אלשיך - ויקח את האבן היא אבן השתיה, כמו שאמרו ז"ל פרקי רבי אליעזר, וישם אותה מצבה, שבזכות זה יהיה לו התייצבות והתמדה כאשר היה עד עבוד שבעה בתי דינין עבודה זרה. ועל השני שבו עתיד גלות יון לפרוץ בו פרצות ולהצר לישראל מאד, על כן מאז ויצוק שמן על ראשה היא תשועתן על ידי כהנים משוחים שמן על ראשם, וגם נס השמן למנורה. גיטין פח.- א"ר יהושע בן לוי, לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה ז' בתי דינים ע"ז.
ה. זכריה ד' - וישב המלאך הדבר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. ויאמר אלי מה אתה ראה, ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה.. ויאמר אלי לאמר זה דבר ד' אל זרבבל.. והוציא את האבן הראשה תשאות חן חן לה. אלשיך - ושתים זתים. על המנורה א' מימין כו' הם ב' משוחי שמן, א' משיח בן יוסף מימין משיח בן דוד, וא' על שמאלה הוא אליהו שהוא פנחס משוח מלחמה על שמאל משיח בן דוד, והנה היות המנורה ישראל לא נעלם מהנביא, אך על שאר דברים שאל מה אלה, אז ויען ויאמר.. מה שראית גלה על ראשה אודיעך, כי הנה זה דבר ה' כי אל זרובבל.. כי הוא היה ראוי להיות גלה על ראשה.. אלא שאיני חפץ יהיה הוא בעצמו מלך המשיח, כי אם והוציא מזרעו את האבן הראשה, היא אבן די לא בידין, הוא משיח ראש לישראל, באופן יהיו לה.. ב' חנות, חן מצד זרובבל שהוא יוצא ממנו וחן מצד עצמו.. מצודת דוד - והוציא - מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין בית העתיד.
ו. ילקו"ש זכריה תקעא' - והוציא את האבן הראשה, זו אבן של יעקב, שנאמר וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן, וכן דניאל אומר חזה הוית עד דאיתגזרת אבן. דניאל ב' - חזה הוית עד די התגזרת אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא והדקת המון.. וביומיהון די מלכיא אנון, יקים א-לה שמיא, מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותה לעם אחרן לא תשתבק, תדק ותסיף כל אלין מלכותא והיא תקום לעלמיא. שמות כד' - ואתנה לך את לחת האבן.
בראשית מט' - משם רעה אבן ישראל.
ז. קובץ ה' מ' - המחשבה על דבר הממשיות של העולם, מחזקת את הדייקנות המעשית, ומאמצת את יסוד הגבורה. ולהיפוך, הציור האידיאלי והחזיוני של המציאות, מחליש את האופי של הגבורה, ומכניס את התוכן המעשי בתוך החזיון הרעיוני. המינות נכשלה באבן טועים של ממשיות העולם החמרי, בצורה גסה של פירוד מאחדות השלטון הא-להי, והגביהה עצמה מתוך התוכן המעשי והממשי, ברצותה לעלות לעליוניות האידיאליות, ונכשלה בזה, שגברה החמריות המופרדה בציור, ושעבדה את התוכן הרעיוני אליה, והרי היא משסה את אוצר כל כלי חמדה, בהתחילה בחיבורא וסיימה בפירודא. הנטיה החסידית מיעטה את הממשיות של העולם, ועל פיה גם כן הוחלש המרץ המעשי, ונתעלה בתוכיות הרעיוני. אמנם מתוך שלמותו ירד אחר כך להגן על המציאות המעשית, המוגבלה בעולמה, ולא דמתה להמינות שקצתה את המעשיות מתוך פרידה שאין לה איחוי. אורח התורה אינו עסוק בנטילת הממשיות של העולם, כי אם באחדות השליטה, והגבורה הא-להית ניכרת בבליטה ובהירות, והתוכן המעשי מתדייק מאד. ואם יבאו עולמים שהכל יתעלה, אז יתעלה כל תוכן הגבורה כמו שהוא ניכר בבריאה הממשית המוגלמת, ביתרון מעלה, שהיא עצמה תאיר באור החסד הגדול, שההבהקה האידיאלית שרויה בה. ולאוצר חיים זה עיני כל תלויות, והוא בא דוקא לפי רוב המעשה.