כמו יעקב אבינו שנלחם באומץ ובתחכום נגד הרוע כך גם אנו נלחמים את מלחמת המוסר הטוב נגד הרוע והאכזריות המאיימים על העולם
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לג' כסליו תשפ"ה
א. בראשית כח' – ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. הושע יב' - ויברח יעקב שדה ארם.
ב. בראשית כט' - וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. בראשית כה' - ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם. רש"י - פירשו רבותינו שם טומאה מסר להם.
ג. זוהר ויצא קמז. - רבי שמעון אמר נפיק מכללא דארעא דישראל דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ואזל לרשו אחרא דכתיב וילך חרנה, ארעא דרשו אחרא.
ד. בראשית לא' - ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה. רבינו בחיי - ורבינו חננאל כתב: כי מה שגנבה אותם כדי שיחזור בו, ושיאמר אלוה הגנוב אין בו ממש.. לעקור עבודת גלולים מבית אביה. וכן הקב"ה הבטיח לבניה להעביר ע"ג מן העולם, הוא שכתוב: (ישעיה ב) "והאלילים כליל יחלוף".
ה. בראשית לא' - ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא. אונקלוס - דלא חוי ליה ארי אזיל הוא.
ו. בן איש חי שנה א' כי תשא יג' - אחר י"ג מידות יאמרו מעומד רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו והושיענו, ואח"כ מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא מיושב, ונקרא מזמור זה נפ"א, דעיקרו נתקן לאומרו בנפילת אפים שיפיל פניו על זרועו השמאלי.. וכתוב בספר הכונות כונות עמוקות בנפ"א שמוסר עצמו למיתה שמכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקליפות ולכוין שיוציא משם אותם הבירורים וכו' וכו', והזוכה לעשות נפ"א כתקנה שכרו גדול ואויביו נופלים לפניו, אך בעוה"ר אין אתנו יודע בדבר זה ואין בנו כח לכך. והנה פה עירנו בגדא"ד יע"א אין נוהגים להשים פניהם על זרועם כלל, הן אדם גדול הן קטן הן חכם הן פשוט, וגם אין שום אחד מכוין למסור נפשו על קדוש השם ולא כונה אחרת, אלא רק אומרים המזמור הזה בלחש, ומה שיראים ומפחדים בזה הרבה הוא כי חוששים אל דברי זוה"ק שאמר וי ליה למאן דאמר אליך ה' נפשי אשא ולאו כל מלוהי וכו' אלא בליבא רחיקא ולא ברעותא וכו' ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה ולא יתי לגביה במילא כדיבא דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וכו' ע"ש.. וכתבתי לידידינו הרה"ג החסיד מהר"א מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית אל יכב"ץ בירושלים ת"ו אם מניחים פניהם על זרועם, וכתב לי אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים משאר התפלה.. ויש אומרים דהטיית הראש על הזרוע היא עצמה מורה על ירידת הנפש במקום הדין ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי לברר, ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד הנפש למקום הקלי' א"כ למה לנו להטות על צד שמאל להורות על דבר זה של הירידה עכ"ד נר"ו. ובודאי דטוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שנוי כלל.
ז. שמות כו' - והבריח התיכן בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. רבינו בחיי - ותן לבך כי הבריח התיכון המבריח הקצוות וחוגר המשכן כלו לכל הצדדין וסובל אותו, היה כנגד קו האמצעי היכל הקדש הנושא לכל הקצוות וסובלן, ומשפיע כחו בכל שבעים שרי מעלה, והיא מדתו של יעקב שמכחו יצאו שבעים נפש.
ח. פנקסי הראי"ה ח"ג נספחים ליקוטים כז' - שלשה בני נח באנושיות הם כמו אברהם יצחק ויעקב בישראל. והכללות מרובה בה הפסולת יותר מבפרטיות המסולתת. ע"כ מגבורות יצחק נבדל רק עשו, ויצא יעקב איש תם לטהרתו. וחם, שכנגדו בגבורה, הוא אבי כנען, שהבשר והחם הבהמי שולט עליו, דוגמת הנחש, שעפר לחמו, והם מאותם שאין להם רפואה גם לעתיד לבוא.. שלהיטת הבשר, המשקיע את האור הנפשי, נשארה בטבעיותם שקועה, והם כדורדיא דחמרא בגויה האנושית, שבשכנם במקומם ולא יעכרוה מוסיפים לה אומץ.
ט. בראשית יד' - ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון. רש"י - מדרש אגדה הוא שם בן נח.
י. בראשית י' - בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון. תהלים סט' - טבעתי ביון מצולה. אור החיים שמות ג' ח' – וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בולעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה.
יא. אורות הקודש ב' הקודש הכללי כד' - מה שאין הצדיקים וטהורי הלב שבעולם מכירים יפה את התפקידים של העולם הגשמי, על ידי ההתעלות שלהם וההתרחקות של חפצם מכל עניני החומר, אף על פי שגורם להם בפנים ידועים התרוממות נפשית, מכל מקום לעולם הוא גורם ירידה והשפלה, ומההשפלה של העולם חודר רוח של השפלה אחר כך גם אל אותם הגדולים עצמם. ואפילו אותו הריחוק, שהם מתרחקים מידיעת הרע הגמור והזוהמא של הטומאה, גם כן הוא גורם ירידה לעולם, אלא שהם מצד עצמם נמלטים מפח היקוש של הזוהמה כיון שהם מעבירים ממנה את עיניהם. אבל סוף כל סוף אותה הירידה שההתגברות של הזוהמא גורמת לעולם על ידי מה שהיא אינה מתחלשת על ידי אותה הידיעה שהיו טהורי הנשמה יודעים אותה, שאז היו מתאמצים לשברה ולכלותה, היא חוזרת ופוגעת בהם, והם סובלים מזה מועקה כללית. אמנם כל אותו המעמד עומד הוא רק כל זמן שלא התעלו קדושי העולם למצב הגבורה הא-להית העליונה, שאז יראה של פחדנות כמוסה בלבבם מפני הכרת החמריות, וקל וחמר מפני פגישת הרע, והם מוכרחים להתבודד בגנזי קדושים, ולהניח את העולם עם זוהמתו להתפשט, כפי הטבעיות הגסה שלו. אבל כאשר יבא להם התור העליון, ועל ידי האור הגנוז שבתורה ודעת קדושים יתעלו למדת הגבורה הנאדרה בקודש, אז לא יפחדו עוד, לא מהכרת החומריות וכל תפקידיה, ולא מפגישתה של הטומאה עם כל זוהמתה. כי בטוחים שבכל מקום שיסתכלו שם בעיני קדושת גבורתם, החומר יתעלה, ויתעדן בעדן קודש, והזוהמא של הטומאה תכלה, ותכנע כולה לפני אור הקודש, ואז יתגדל ויתקדש שם ד' א-ל אמת, ומאופל ומחשך עיני עורים תראינה, והיה ד' למלך על כל הארץ, והאלילים כליל יחלף.