פרשת מקץ - חוסן רוחני

דף מקורות - פרשת מקץ - חוסן רוחני

השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכח' כסליו תשע"ג
א) בראשית מ'–מא' – כי גנב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה, כי שמו אותי בבור.. וישלח פרעה ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור, ויגלח ויחלף שמלותיו, ויבוא אל פרעה. ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופותר אין אותו, ואני שמעתי עליך לאמר, תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר, בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה.

ב) שירי זלדה 176 - ..איזו גדלות לשיר פלאך י-ה, כמו ששרו חיי החולם, והדלקתי נר של תודה, שיוסף יצא יפה כשחר, מבזיון הבור - ששכלו הנבעת מעלבון, הסכים להיות שוב חכם, שב להבין האותות - ששנאתם, לא השכיחה ממנו, את שפת המזלות - כי אצלי מידי צער, ננעלים היכלות..

ג) גיטין נו' ע"ב - ואמר אי אלהימו צור חסיו בו (דברים לב') - זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה.. אבא חנן אומר: מי כמוך חסין יה (תהלים פט') - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: מי כמוכה באלים ה' (שמות טו') - מי כמוכה באלמים. 

ד) מהר"ל נצח ישראל פ"ה – ..ואם שהיה מגדף, היה הקב"ה שותק, כי ההתפעלות הוא לאשר הוא כח הגשם, לכך הוא מתפעל, והוא יתברך קדוש ונבדל מכל ענייני הגשם, לכך אין לו התפעלות הגשם, לכך נקרא חסין י-ה, כלומר שהוא אינו מתפעל למכעיסים לפניו, כי מידת האדם שהוא מתפעל הוא מתחרה לנקום, אבל הש"י אינו כך, שאינו כח בגשם והוא נבדל לגמרי מזה, לכך אינו מתפעל.. ומי שלמד מן מי כמוך באלים באלמים, זה ענין נפלא מאד, שלא תאמר כי הש"י צריך גבורה לכבוש את כעסו, לכך אמר מי כמוך באלים, מי כמוך באלמים, כמו האילם אין צריך לכבוש את הדיבור שלא יצא, רק מעצמו הוא כך, וכן הש"י מה שהוא אינו משיב למכעיסיו, מפני שהוא אינו מתפעל, ולא כמו האדם שהוא מתפעל אם שומע חירופים, ואם ירצה לשתוק צריך לכבוש כעסו בחזקה, אבל הקב"ה אינו צריך לכבוש כעסו.. מפני שהוא נבדל מן הגשם, וכל נבדל הוא תקיף וקשה.. והבן זה היטב.

ה) ברכות יז. – מר בריה דרבינא, כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה..

ו) רמב"ם אבות פ"ד ד' – והנה ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל לאחד מן החשובים החסידים, ונאמר לו איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך, אמר יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה, בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם ל.. (להטיל מימיו), ואהי נקל בעיניו ונבזה, שהייתי שפל בעיניו מאד, עד ש.., ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי ד' לא כאבה נפשי למעשהו כלל, ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא, ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזו תכלית שפלות הרוח, עד שיתרחק מן הגאוה.

ז) שבת פח: - תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר: ואהביו כצאת השמש בגברתו (שופטים ה'). 

ח) עין איה שבת פ"ט פג' – ישנן הדרכות מוסריות כאלה, שבתכונתן הן מחלישות את כח העוז של החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית, שאליה ראוי לערוג, על פי מגמתה של תורת חיים, הבאה מאור אל חי העולמים. אמנם התכונות הנישאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הינן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן, כח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן, ונותן בהן חן תפארתו. לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד, ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה. כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי, יהיה במלוא בניינו הנפשי.. אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכל זאת, רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך, עד שהם אינם עולבים. דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם, הם משתמשים בו לעצור ברוחם שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים, אע"פ שהם הם עולביהם עצמם.. 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו', אוהביו אינם מטושטשי החיים, ומדולדלי הכח, חסרי הדם הרוחני שבעוצמת כשרון החיים, שנכשלים כאלה, לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המידות, אבל החולשה החיונית, אינה האהבה האלוקית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועוז, רק אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו, שבכל מלוא זוהרו ורוב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלוא עולם.

ט) אורות הקודש ג' רמו' – מדרגת ההשתוות במידות היא עולה עד אותה המדרגה, עד שאפילו לצורך רוחני, לא יהיה צריך לא שבח ולא גנות, כי לא יכנס בליבו שום רעיון של גאווה, עד שיצטרך לקבל טובה, ממה שמגנים אותו, ולא ישפל בשפלות של עצבות, ושל מיעוט זריזות, בהארה ובשכל, בחריצות ובחריפות, בעומק הדעת ובהירות החידוש, עד שיהיה צריך לפעמים הגדלה מסביבתו כדי לבוא למדרגתו הרוחנית העליונה. וכל זמן שיסוד השבח של בני אדם נדרש לו, אפילו לטובה רוחנית, עדיין לא בא למידת ההשתוות.

אמנם רכוש גדול וכח נעלה ונפלא צריך אדם לרכוש לו, עד שיגיע למידה עליונה זו, שלא יהיה דרוש לו לא שבח ולא גנות, ואם יעלה למידה זו, אז יהיה באמת מעדת ישרים, שהם המקבלים את כל ענייניהם, בתכלית השיווי, ויקיים חסד ומשפט אשירה, לך ד' אזמרה, אם חסד אשירה, ואם משפט אשירה.