תפילתו של משה רבינו מהוה בנין אב להבנת עבודת התפילה כמסע רוחני אל עומק פנימיות נשמתו של המתפלל
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לח' אב תשפ"ג
א. דברים ג' – ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. אדני ה' [הוי"ה שנקראת: אלוקים] אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון. ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. רש"י - אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון, אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, כדאיתא בספרי. רא"ש – כל מה שאני עושה עם הבריות מתנת חנם אני נותן, אמר לפניו באותה מדה תתנהג עמי. בעל הטורים - ואתחנן. בגימטריא שירה. שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו (ספרי).
ב. ברכות לב. - דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. מנלן - ממשה דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא; וכתיב ה' א-להים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'.
ג. ברכות ל: - כמה ישהה בין תפלה לתפלה? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: כדי שתתחונן דעתו עליו; וחד אמר: כדי שתתחולל דעתו עליו. מאן דאמר כדי שתתחונן דעתו עליו - דכתיב: ואתחנן אל ה'; ומאן דאמר כדי שתתחולל דעתו עליו - דכתיב ויחל משה. רש"י - שתתחונן - שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה. שתתחולל - לשון חילוי; והיא היא, אלא בלישנא בעלמא פליגי. חזקוני - ואתחנן ואתמלא תחנונים.
ד. עולת ראי"ה א' עניני תפלה - התפילה המתמדת של הנשמה – ג. התפלה מבקשת מהנשמה את תפקידה. כשעברו ימים ושנים בלא תפלה בכונה, מתקבצים בלב אבני-נגף רבים, שמרגישים על ידם כבדות-רוח פנימית. וכשרוח הטוב חוזר, ומתנת התפלה נתנת ממרומים, הולכים בכל תפלה ומתפנים אותם המכשולים, והסיכורים הרבים, אשר נקבצו בנחל הנובע של נשמת החיים העליונה, הולכים וסרים. ד. התפלה היא מוציאה אל הפעל והאור, אל החיים הגמורים, את הנכמס בתהומות הנשמה. וכפי מדת טהרתו הפנימית של האדם, כה גדולה היא פעולת ההופעה של התפלה בהיות יוצא ממעמקיו הרצון הפנימי שלו, בהיותו פונה אל מקור חיי כל הנשמות וכל העולמים. גדולה ונפלאה היא פעולת בטויו על החיים. המלה הנגזרת, אור גדול שופע עמה. מאוצרות גנוזים של חיים עשירים ומשופעים בעשרם היא לקוחה. וכפי אותה המדה של החדירה הפנימית שלה, ככה גדולה היא התעופה האורית שהיא מגלה, מהוה ומולידה.
ה. עולת ראי"ה א' עניני תפילה – תפלה ותורה - התפלה משמשת להכניס את כל התורה וכל העבודה, כל החכמה וכל ההופעה, בתכונה טבעית, ומעמד נפשי קבוע, והיא חיי השעה, כלומר, שמחיה את השעה, להיות עומדת ישר מול יניקת שפע חיי עולם. אבל התורה חיי עולם היא, למעלה מהטבע. ב. התפלה היא מלמטה למעלה. כיצד, מתוך אותו המעין, המלא קדושה טבעית, שבלבנו, הרינו דולים, מוציאים את הרגשותיו העדינות מן הכח אל הפעל, מכוונים לרוממן ולשגבן, לטהרן ולקדשן בקדושת הטהרה העליונה, הכוללת כל הקדושות וכל הטהרות, כל החכמות וכל הדעות, כל הבינות וכל המחשבות, והננו עולים, וכמה שיגדל שכלנו, כמה שיזדככו מדותינו, כמה שיהיה האופי של הדבקות
הא-להית יותר חזק.. - ככה זורחים יותר האורות המתגלים בנו ע"י הבעותינו התפלתיות.
ו. תהלים ל' - אליך ה' אקרא ואל א-דני אתחנן. איכה ב' - קומי רני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח פני א-דני. אלשיך - שתדד שינה מעיניך בעת התעוררות השכינה המטיילת עם הצדיקים בגן עדן בעתות ההם. ומה גם לדעת רבי שארבע משמרות הוי הלילה, שראש שני אשמורות אחרונות היא חצי הלילה, כי אז אמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר (ח"א עז א) שנכנסת השכינה בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, ואז היא עת רצון. לכן אז רני וצעקי, ולא על שברך כי הלא עונותיך הטו אלה, רק שפכי כמים לבך נוכח פני ה', הוא שם אדנות היא שכינה שבגלות. ושפכי בצעקך לבך ודעתך נוכח פני א-דני המחוסרים הארה בגלות, ולא נוכח שברך. וזה כמים שלא יהיה כשופך כלי חטים או יתר פירות ודומיהם, שלא ישפך הכל כי אפשר ישאר ממנו דבר מה, בהיותם גופים הרבה שכל גרגיר בפני עצמו, או כשמן ודבש שנשאר דבק מה בכלי, רק כמים שנשפכים לגמרי שכולם גוף ומציאות אחד. כן יהיה לבך, שכל מחשבותיך יהיו אחד. ולא על צער שכינה ועל צרתך [בשיתוף], רק כמים שהוא דבר אחד ובהשפכם לא ישאר מאומה, כך בשפוך רנה ותפלה הכל יהיה נכח פני
א-דני ולא ישאר בלב שום פניה זולתה. והוא כי אז תרפאי.
ז. תמיד לב: - תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה - שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'. רש"י - שפכי כמים לבך נוכח פני ה' - כלומר שכינה שרויה אצלך.
ח. אורות - המלחמה י' - קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה.
ט. עולת ראי"ה - התפילה המתמדת ה' - התפלה היא מעמקת בנו את ההרגשה העליונה הקדושה, שהיא התמצית של ספיגת אור חי העולמים שבנשמתנו, והיא זורעת בנו אורות קדושים מצמיחים פרי ישועה. ולא לנו האישים הבודדים, בתור פרטיותנו, לבד, אלא כל מה שהתפלה עושה היא עושה בעדנו ועמנו ביחושנו לכל היש כולו, לכל החיים והמציאות, לכל ערכיהם, העבר, העתיד, וההוה. ומה נפלאו ההופעות, מה נשגבו ההתנוצצויות, ההולכות ומתגברות מכל תפלה.