ראיית העיניים אינה רק ענין של עדשות טבעיות או מזכוכית אלא היטהרות המביאה את האדם ליכולת ראיה לעומק הרוחני של המצוי
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכז' מנחם אב תשע"ה
א. דברים יא' כו' – ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה.. והיה כי יביאך ד' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. רש"י - ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה - האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. דברים טז' טז' – שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלוקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ד' ריקם.
ב. דברים א' – ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ.. רש"י - בעיניכם אתם רואים. איני אומר לכם מאומד ומשמועה. באו ורשו - אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין. אור החיים - אומרו בתחילה ראה לשון יחיד, וגמר אומר לשון רבים, לפי שבגדר הראיה שוים הם כאיש אחד ואין ההשתנות ביניהם, אבל בערך מה שהם אין גדר כולם שוה, לזה אמר לפניכם, וכמו כן כל מה שאמר בפסוק אחרי כן בלשון רבים באו ורשו וגו' אינו בגדר ההשתוות כאחד.
ג. דברים ב' כד' – ..ראה נתתי בידך את סיחון.. בעל הטורים - שהראהו שרו של סיחון וידו כפותה (תנחומא ד').
ד. דברים ג' כה' – אעברה נא ואראה את הארץ הטובה.. ההר הטוב הזה והלבנון. ספורנו - אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם. מלבי"ם - אעברה נא כהדיוט, לא להנהיג את העם רק כדי שאראה את הארץ הטובה.. מפני שהארץ מוכנת לקדושה עליונה יותר ושם יתעלה יותר בשלמותו וגם יקיים מצות התלויות בארץ וז"ש ואראה את הארץ הטובה, ר"ל הטובה לשלמות הנפש שהוא הטוב האמתי, וגם שאם היה משה נכנס לארץ היה נודע לו תיכף מקום הר המוריה שהיה נעלם עד ימי דוד, והיה המקדש נבנה תיכף ע"י משה וז"ש ההר הטוב הזה והלבנון. כלי יקר - מה שאמרתי אעברה נא, היינו את הארץ הטובה, לצורך הקנאת כל הארץ בכללה אל ישראל, ומה שאמרתי ואראה, היינו ההר הטוב הזה והלבנון, כי השלימות הרוחני שבו נקנה בראייה.
ה. אורות התשובה ה' ב' - נגד כל חלק של כעור שמסתלק מנשמת האדם על ידי הסכמתו הפנימית של אור התשובה, מתגלים עולמות מלאים בבהירותם העליונה בקרב נשמתו. כל העברת חטא דומה להסרת דבר החוצץ מעל העין הרואה, ואופק ראיה שלם מתגלה, אור מרחבי שמים וארץ וכל אשר בהם.
ו. אורות הקודש א' לח' - כל חלק גלוי שאינו מוכר כראוי, בין מן התורה, בין מן העולם, עומד הוא כמו מסך מבדיל שמסתיר את האור הנשגב של החלק החבוי והנסתר, שאינו מושג כי אם בצפייה פנימית בהירה. ובחוק זה נעוצה היא החובה של השקידה התדירית להרבות תורה וחכמה. בתור יוצא מן הכלל, יש שאיזה סדק מתהווה בכתלי המערה הסותמת את האורה העליונה, והאור החבוי מתנוצץ פתאום, שלא על פי הדרך המודרג של הידיעות הגלויות. ניסים כאלה צריכים לקבל בשמחה, אבל אין סומכין על הנס, והסדר התדירי הוא לבוא מן הגלוי אל הנסתר, מהפרטים אל הכלל.
ז. אורות הקודש ג' שמא' – כשהעינים מתפקחות רואים בתחלה, איך שמהחכמה העליונה מתפשטת כל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, ואחרי כן סוקרים בעין בהירה איך מהתפשטותה של תורה מסתעף כל העולם כולו וכל מעשיו ועלילותיו. מי שהוא בקי בההסתכלות הראשונה עוסק הוא בתורה ובמצות לשמה, ומי שהוא בקי גם בסקירה השניה הוא פועל עם א-ל תמיד בכל דרכיו ועלילותיו, וכל שיחתו דברי תורה, וכל פעליו מצות וקדושות הם. זה הוא החסיד, הנוטל אורח חייו מיסוד חסד ד' המלא ארץ.
ח. אורות הקודש א' קפב' - ואפשר הדבר להרגיש את תנועות הנשמה, שבתהום תעלומתה, את קשורה אל אותם העולמות הנשגבים, שמהם היא יונקת את סוד חייה. את זיוה והדרה. וכל מה שהאדם מתקדש יותר, כל מה שמתרחק מן החטא. והוא נוטה אל הקדושה ואל האצילות, הנשמה יותר מתגלה עליו, ואורה שופע בכל קרביו, והוא נתבע מכל עצמיותו להתיחד יותר ויותר במקור חייו. הגויה, וכל נטיותיה, הולכת היא ומתקדשת, נוטה היא אל היסוד הנשמתי. חושיה מתחדדים, ועם זה מתעלים, מתקדשים, ומתעדנים. הריח, ההקשבה, הראיה, הכל מתעלה, הכל מתבהר.
ט. אורות הקודש ג' שא' - אור הקודש מתפשט בתחלה על כח הדבור, שנעשה כולו נובע ממעין החיים של הקדושה, המפוארה בהוד יפעת חכמתה וזוהר חייה, ואחר כך מתעלה גם כן חוש השמיעה, שכל הנשמע מצטרף לאור גדול, טהור וקדוש, ואחר כך האור מתפשט על חוש הראיה, וכל מראה עינים מתקדש ומתעלה, ומביא חשבון עולם ברור וצלול, וחיים קדושים עליונים וברכת ד' נשגבת להביא טובה לכל אשר יביט בעיני הקודש, עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו. ואחר כך כל תנועה, וכל רגש וזעזוע נעשה מלא חן וכבוד עליון, עד המדה העליונה של הופעת אור קודש גם על כל קניניו, על כל מה שמשתמש בהם, מקלו, חמורו, וכל אשר לו. אמנם להחיות מתים על ידי המשענת זאת היא מדה של צדיקים לעתיד לבא, ואלישע רצה להופיע אור קודש זה, בעולם הזה, ונדחה הדבר עד עת קץ.