יש זמנים שעם ישראל משפיע בגלוי בעולם ויש שהוא משפיע דוקא מתוך התכנסות והיטהרות פנימית. עכשיו זמן התכנסות.
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לכח' ניסן תש"פ
א. ויקרא טו' לא' – והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם. רש"י – והזרתם. אין נזירה אלא פרישה, וכן (ישעיה א') נזורו אחור, וכן (בראשית מט') נזיר אחיו.
ב. ספרא מצורע ה' ז' – והזרתם.. הרי זו אזהרה.. בטמאם את משכני אשר בתוכם, אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.
ג. נדה סג: - והתניא, והזרתם את בני ישראל מטמאתם, מכאן א"ר ירמיה, אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה. אמר רבא, עונה.
ד. שו"ע יו"ד רא' א' - אין האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרחץ. ואפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה וחייבין עליה כרת עד שתטבול כל גופה בבת אחת במי מקוה או מעיין שיש בהם ארבעים סאה.
ה. ישעיהו א' - ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן. הוי גוי חטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ד' נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור. רש"י - אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות.. אף כאן נזורו נסוגו לאחוריהם מאצל המקום. מלבי"ם - מוסיף שאם היה עכ"פ סבת רעתם בעבור שחפצים להיות חפשי מכל עבודת עבודה, ולא היו עובדים לא את ה' וגם לא לאל אחר, היה עוד למוד זכות עליהם כי אהבת הבטלה ונטיית חפצם אל החפשיית הניאה לבבם מאת ה', אבל הם הלא נזורו אחור, שנסוגו מא-להי קדם אל האחור לצד אלהים אחרים לעבדם, בחשבם כי עבודת האליל היא יותר טובה מעבודת ה', וגדול עונם מנשוא.. ודע שיש הפרש לדעתי בין נזר ונסג, כי נסג מורה שהמתרחק מן הדבר בעבור שמואס או שאינו רוצה בו, או בלא סבה. ונזר.. נסוג מן הדבר בעבור איזה פרישות ומצוה או קדושה, אם באמת אם לפי דמיונו.. הוא שנסוגו מה' בחשבם שיש בעבודת האליל קדושה יותר, ומדמים כי נזורם מה' לצדקה תחשב להם.
ו. שיר השירים ה' - פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה.. רש"י - כבר למדתי לעצמי דרכים אחרים לא אוכל לשוב אליך עוד.. שהיו הדרכים האלה ישרים בעיניהם.
ז. בראשית מט' - ברכת אביך.. תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. יונתן - ולקדקדיה דגברא דהוה רב ושליט במצרים וזהיר ביקרא דאחוי. רש"י - פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו.. רד"ק - נזיר שר וגדול כמו מנזריך כארבה (נחום ג').
ח. מלכים ב' יא' - ויוצא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות.. רש"י - ספר התורה כמו שכתוב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ורבותינו אמרו, הנזר הוא העדות, שכל הראוי למלכות הולמתו, ושאינו ראוי למלכות אינו הולמתו.
ט. אורות הקודש חלק ג' פרישות ב' - יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה, מאד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית. אם יבא אחד ויבקרהו מבחוץ לא ידע את העשוי ברוחו, הוא יוכל לדון עליו הרבה מצדו השלילי, איך שאיננו חברותי, איך שהוא מתרחק מן הבריות, ואיך שהכל, כל העולם וכל החיים, הכל מוזר לו. ובאמיתיות רוחו בקרבו הוא מרגיש הרמוניה גדולה ואחודה, בפנימיותו טוב טוב לו מאד, השקט הנכסף, שכל העולם רודף אחריו, שרוי הוא אז בתוכו, והוא באמת יושב אז ברומו של עולם. ויש לשער שהנקודה החיה העזיזה שבתוכו פועלת היא בלא יודעים על הסביבה יותר ממה שכל אגיטציה רעשנית יכולה לפעול ולעשות.
וכמו שהדבר נוהג באיש יחידי נוהג הדבר באומה בשלמותה. כשרוח ישראל מתכנס יפה בפנימיותו הרי הוא מרגיש שלמות עליונה בקרבו, בונה הוא אז עולמו, אינו רודף להיות הומה ושואג בעולם, אבל רוחו בפנימיותו מתרענן, חייו פועמים בחזקה, והוא יודע את כחו, ואז פועל הוא בעולם, על ידי מה שפועל בעצמו.
עת הבנין, ההולכת כעת להתגלות, טרופה היא. אפשר הדבר להתחלף בין נטיה לנטיה. כשאין ההצעות דין לברר את האושר של הגברת הרוח הפנימי ושל אושר הריכוז, אז המחשבה משוטטת תמיד רק בעולם החיצוני, משוטטת לבקש אושר ואינה מוצאה. כעת העבודה דרושה להחיות הרבה את רוח ישראל פנימה, להשתמש בכל הכחות, בין הפנימיים בין החיצוניים, לצורך ריכוז הרוח, וההערות תלכנה עד כדי הרגשה של הוד המנוחה הפנימית, וירא מנוחה כי טוב.
י. קובץ ז' קט' - יש שמתגברת הגדולה הנשמתית, ותוכן האמונה הא-להית בעליוניותה מתעוררת בשירתה הכללית, ואז כל היצורים כולם מתאגדים באגודה אחת, וחבה פנימית מאירה לכל היקום, ומדתו של אברהם אבינו, אב המון גויים, מאירה באורותיה המלאים. ויש שההארה הזאת מתעלמת, והארה מצומצמת לפי סדר החיים וההנהגה העולמית באה, ואז כנסת ישראל יודעת שהיא שושנה בין החוחים, וההבדל שבין ישראל לעמים מתבלט וניכר מאד. אמנם השאיפה היא תדירית להאיר את אור החסד הכללי גם על ידי הכינוס והצמצום, אלא שלעולם יש מגמה פנימית העליונה מכל, עצם הזרחתה הסגולית של כנסת ישראל. אבל, מדתו של אברהם הגנוזה בקרבה, הרי היא נותנת תמיד אומץ חסד להטות כלפי זכות את כל העולם כולו, וליקר את ערך האדם הכללי, ובמעמקיה אור הזוהר של אדם הראשון נתון, שמשפט החסד והאהבה והאחוה המקפת, כוללת היא גם את כל היקום, את החיים ואת הצמחים, ומכללת היא את הכל, ועוברת היא הלאה מעל העולם של המוחשים, ומתגדלת בהכרותיה בדרישת טוב ואור לעולמים נעלמים, לנפשות ולנשמות, ולכל המון חיים גנוזים, למלאכים ולאראלי קודש ולכל המוני מעלה. וחוזרת היא ההופעה ומתבססת בצורת חיי חברה מתוקנים ומשוכללים, ודרישת זכות וחופש, אורה וטובה, כבוד והתרחבות, של חיים גדולים ומתעלים, בלא לחץ, בלא קדרות, בלא האפלה של כסל ורשע, חיים של גודל ועז, של אהבה ונועם, של בטחון ואומץ, של כבוד והדר לכל היש, לכל חיל ההויה, ישמח ד' במעשיו.