מה פשר הסמיכות שבין היולדת מעניקת החיים לפרשת נגעי המצורע? על חשיבות הפרגון ועל הכח העצום של הדיבור הישראלי
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לב' ניסן תשפ"ד
א. ויקרא יב'–יג' – אשה כי תזריע וילדה.. אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת. אונקלוס - למכתש סגירו. כלי יקר - לשון מצורע שהיא מלה מורכבת מוציא רע שמגלה ומוציא לחוץ כל רעתו שבקרבו.
ב. שמות ד' - ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג. רש"י - באות זה רמז שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע.
ג. מלבי"ם - ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך. גם בזה הראהו למוד אחר, עפמ"ש גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית מגדל עוז שם ה' וכו', תפס במשל מלך שצוה לעבדיו לבנות לו מגדל עוז, והיו ביניהם עבדים שלא די שלא בנו עוד הרסו את הבנין, ואחרים היו שלא הרסו ולא עסקו בבנין, אמר שעונש מי שהתרפה במלאכתו שוה עם האיש משחית שעסק להרוס הבנין ולהשחיתו, והמליצה שה' צוה לכל בני אדם לבנות מגדל עוז, היינו לעסוק בבנין העולם שהוא מגדל עוז המוצב ארצה וראשו בשמים, ומפרש מהו המגדל עוז הוא שם ה', שהיא הבריאה הכללית שנוסדה ע"י שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וכל בנין המגדל תלוי בשמותיו הקדושים ובהתורה הקדושה שהיא שם ה' שהיא חיות כל העולמות, ובני אדם שמקיימים התורה בונים את המגדל הנשגב.. ויש רשעים שעוסקים להשחית את המגדל ולהרוס את העולם.. ויש שאינם משחיתים אבל מתרפים במלאכתם ואינם בונים, באר כי גם המתרפים במלאכתם הם חברים של המשחיתים, כי האדם נברא לבנות ולנטוע, ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שעליהם העולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר, והראה לו ה' שכשהניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה. משלי יח' - מים עמקים דברי פי איש נחל נבע מקור חכמה.. שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלמות יקרא. פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו. דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן. גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית. מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב.
ד. ערכין טז. - א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין.
ה. קובץ ג' רנו' - הולכת היא שפעתה של הנשמה העליונה.. ומתגברת בחיים, בחיי הרוח ובחיי הנפש והבשר.. כשהדיבור הרע פרץ גבוליו, כשכח הזוהמא הבשרית והצד העכור שבחיי הרוח שלח את ארסו והרחיב את ענפיו, אין השפעתה של הנשמה העליונה מתגלה, ושמירת החן והתמימות של הדר החיים מסתלקת, ותכונות של חשכת פנים, של כיעורים, אפילו גופניים, באה ומתגלה. אלה הם תולדות הנגעים, המאלמים את הנשמה ומונעים ממנה את כח השפעתה.. העולם הרוס הוא ושבור, הולכי דרכי תוהו מתרבים, וגופים מתדלדלים ונשמות נאבדות, דורות מתרסקים בלחץ החיים המזוהמים והעולם נחשך, והנשמה דופקת על הלבבות המסוגלים - שפכו רוח, דברו צדק. ואיזה כח חוזר ממפלי הגויה, משאון חיי השוק בא וטופח על הפה, סוגר את הצינור המלולי, והרוח ההולך להחיות, נעצר. נפגמת הנשמה בכח חוזר זה, והיא מאספת אליה את אורותיה, ומתחתית מתחיל לשרור חושך ואפלה מנודח, וזיו החיים מסתלק, וההוד נהפך לדוה וכל פנים לירקון. וזוהי ג"כ סבת הנגעים, כשהעולם כולו הגשמי והרוחני, עומד באמתת משקלו. כשהבנין בכללותו מתרועע, אין סימני חיים הללו מתגלים בכל תוקפם, ומ"מ לא יעלמו כליל מפקוחי העינים..
ו. כתובות כג. - הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו. א"ל שמואל, ועד האידנא מאן נטרינהו? א"ל אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי? הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט, ואישתביין בנתיה דמר שמואל.
ז. מאמרי הראי"ה עמ' 391 - הרב נתן מייליקובסקי הוא היה איש ״עתיר פומבי״. מועטים מאוד הם בני אדם מסוגו, שיהיו עממיים כל כך, נועדים לרבים כל כך, ונשאים על לשון רבים לתהילה ולהערצה במדה כזו, כמו הרב המנוח רבי נתן מייליקובסקי ז״ל. הוא היה נואם בחסד עליון. הוא היה בעל אגדה במובן רחב, אבל ינק הרבה מלשד החיים של ההלכה, של עמקי ההלכה, שלמד בשקידה ובכשרון מנעוריו. ולשד חיים זה העמיד אותו על רגליו במובן הרוחני. הוא לא פירש מן התורה, גם כשהיה טבוע כולו בעסקנות ציבורית. לבו ונפשו היו נתונים לה תמיד, הוא ראה את התחיה הלאומית בתור מכון ההצלה ומסעד התקומה לישראל, אבל הכיר בכל מעמקי הלב, שמסעד זה יתקיים ויתחזק בזמן שכח התורה והקדושה, העמוקה והרחבה, יאמץ אותו. אני ידעתי את מכאובי נפשו לעומת כל הופעה, שראה בחיינו, שהכיר בה משום זרות והתנכרות לקדשיו של העם. הוא היה נואם, דברן. קסם בפיו ובשפתיו. אבל לא היה מלומד ״בחכמתה״ של הריטוריקה, ולא עשה בכח דבורו תחבולות של צעצועים, להדהים את השומעים. נאומו היה שוטף מתוך נשמתו, מתוך עמקי הנפש, שהיתה שמחה באין גבול על כל חזון, שנראה בו משום הארת הישועה והגאולה, לעם ולארץ, ושהיתה מדוכאת במשנה שברון מכל מראה, שנראה כנגע, כמחלה וכמעצור לזרמים החיים, שצריכים להיות שוטפים והולכים במהלכה של התחיה ושל בניננו בארץ. ויותר ממה שהיה יקר לנו הרב מייליקובסקי הנגלה, בדיבורו בנאומיו ובמפעלו, היה יקר לנו במצפונו, בעריגת רוחו אל הקודש, אל הטוב ואל הנשגב בישראל ובאדם. אני ידעתי הגות רוחו, וצפייתו לקראת מפעלים גדולים בעתיד חייו, שלמגינת לבבינו קופחו פתאום. מלא חיים וערות היה מוכן להיות רץ כצבי וקל כנשר, להיות עובד בעד תקומתה של תורה בתור תורת חיים במערכי התחיה והבנין. רבות בזה היו מחשבותיו, אדירים היו הגיוניו. ואילו זכינו והיה מאריך ימים עלול היה להפתיע רבים בעבודות שכח פלאים הן צריכות, כי מלא היה גבורת רוח וגבורת הבעה, תקיפות דעת ועוז לבב. והכל היה אצלו מחובר לקודש ופתוח לקודש. מעט מאוד ראיתי בני אדם חיים בתוך החברה המודרנית, שיהיו מלאים הערצה כזו לתורה, לגדלותה.