מדוע מצוה התורה לצלות את קרבן הפסח בשלמות ראשו על כרעיו ועל קרבו ומה זה מלמד אותנו על המקדש והקרבנות ועל חרותנו הישראלית
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לד' ניסן תשפ"ה
א. שמות יב' – ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. רש"י – צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו ובני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן.. על כרעיו ועל קרבו כלשון על צבאותם כמו בצבאותם כמות שהן אף זה כמות שהוא כל בשרו משלם.
ב. פסחים נג. - אמר רבי יוסי תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסחים, שלחו לו אלמלא תודוס אתה גזרנו עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. קדשים סלקא דעתך אלא אימא קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ. רש"י - קרוב להאכיל - דומה לקדשים. מקולסין - צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח, דתניא בכיצד צולין (פסחים עד, א): ר' עקיבא קורהו מקולס, לפי שתולה כרעיו חוצה לו בצדו כנושא כלי זיינו בצדו, כובע נחושת בגלית (שמואל א יז) תרגומו קולסא דנחושא. רש"י פסחים עד. - מקולס - לשון כובע נחשת, דמתרגמינן קולסא דנחשא (שמואל א יז), דסבירא ליה תולין למעלה בראשו, ונראים ככובע נחשת על ראש גבור.
ג. סוטה מ. - ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו, דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתיה דרבי אבהו, הא דידן לא צריך ליה לדידך והאי דגחין וזקיף עליה, יקרא בעלמא הוא דעביד ליה. אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו, אמר לה ומאי נפקא ליך מינה, מיני ומניה יתקלס עילאה. פסחים קטז: – לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות..
ד. ויקרא א' - ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. רש"י - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו. רמב"ן – שיעור הכתוב הזה, אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה'. רבינו בחיי - מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם.. אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו. ספורנו - כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה.. כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת.
ה. אורות התחיה לה' - כל מה שמקיף את המציאות בכל הדרגותיה, בהשפעה רוחנית מוסרית וקדושה, צריך לטהרה יותר גדולה. המקדש וקדשיו כוללים את רוממות אצילות ההשכלה ואת תחתית טהרת הדם הבשר, הדמיון והרגש, ובשביל אלה השלבים התחתיים, המקושרים לכללות הכל באגוד חי, נדרשת היא הטהרה המדויקת. ההשפעה העליונה לבדה, המכוונת אל הדעת, וממלאה בזה את תפקידה, בתקוה שממעין הרוחני יטהר הכל, היא אינה צריכה כ"כ לפרטי טהרה מעשית, "הלא כה דברי כאש נאם ד' - מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה".. הגלות דלדלה את הכחות הרגשיים והציוריים, יחד עם גבורת החיים והמנוחה האסתתית ונשארה השפעת השכל, בדליגתה הרוחנית, מצורפת אל המעשה. מקום השלבים הרוחנים הממוצעים: הרגש והנטיה הבשרית נשאר פנוי, "אין לנו שיור רק התורה הזאת". יצאה הדיקנות של הטהרה מכלל החובה.. בכל מקום שהגבורה העממית הישראלית מתגברת, מיד מוכרחת לבא תגבורת הטהרה הבשרית והרגשית.. וכל אלה הנם מכינים בסיס למעמד חי אורגני, הכולל את התחיה כולה, מראשית ההפשטה העליונה עד אחרית עליזת החיים ורעם גבורתם.
ו. קובץ ב' כ' - הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר. עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים באור חי העולמים, בחיים הא-להיים ההולכים ושופעים, המחיים כל חי, השולחים אורם מרום גובהם עד שפל תחתיות ארץ, המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד. וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת, נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה. כשמשתחררת נפש הבהמה מאסור גויתה על ידי המחשבה האנושית, בקרבן לד', מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאד מכחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. אין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש, ולהרגשת ההמון התמימה.
עילויי חיים סגוליים אחודיים אלו, צריכים להיות קשורים עם שלטון ממלכת עולם כזאת, ששאיפת אחדות כל היקום, בהכרה וברגש, בהלך חיים ובנטיות הנפש האנושית, היא מגמתה. וזאת היא מגמת נשמת ישראל, שורש התגלות הא-להות והרצון של אחדות ההויה בעולם, בהקף כללותו היותר עליונה. נטיית אחדות העולמים זה עם זה, על ידי משך שטף אור הא-להות, על ידי התאחדות באור הא-להי במקורו, עם תשוקת שאיפת כל הטוב, הזמני והנצחי האידיאלי, דוקא על ידי התכנית הרדיקלית הזאת, על ידי הכשר החיים היותר עליון הלזה, הנותן עוז לגיבורים, נבואה לנביאים, רוח קודש לבעלי הופעה, שירה לשרים, הוד מלכות למלכים ועצמה לגיבורים, אור חיים לכל יצור ועדנה לכל ציץ, קיום ועמדה לכל דומם, וערות רוח לכל רוח מוגלם ומופשט - זאת היא תשוקת האומה, אשר אור ד' הוא מנת חבלה, שהיא קשורה בעונג האהבה הרוחנית של דעת א-להים, א-להי עולם, א-להים אמת, בחיים העולמיים והיחידים, הלאומיים והאישיים, ומקדשה בית תפילה מוכרח להיות לכל העמים.
ז. קובץ א' תרמח' - הכח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית המקוה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם.
ח. הגדה – לשנה הבאה בירושלים הבנויה... ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון.