האביביות הישראלית היא היכולת להתרומם אל שורשנו הטבעי ולמשוך שפע חדש שיקשור את כל נשמות ישראל מחדש לבית אחד
השיעור השבועי של הרב יצחק חי זאגא בבית הרב קוק, אור לז' שבט תשפ"א
א. שמות יג' – קדש לי כל בכור.. היום אתם יצאים בחדש האביב. רש"י - וכי לא היו יודעין באיזה חדש, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צנה ולא גשמים. וכן הוא אומר מוציא אסירים בכושרות, חדש שהוא כשר לצאת. מכילתא דרשב"י יג' ד' - בחדש האביב בחדש שהוא כשר לא חם ולא צונן וכן הוא אומר אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות [ד"א] בכושרות במעשה כשרים שבהן אלו אברהם יצחק ויעקב. ד"א זה משה אהרן ומרים. ד"א בכושרות בכו שירות אלו בוכים ואלו משוררים.. רשב"ם - האביב - ביכור ובישול תבואה, כמו עודנו באיבו לא יקטף, באיבי הנחל.
אבן עזרא - ופי' אביב כמו בכור, כי הוא מגזרת אב, שהוא כמו ראשון לאשר הוליד, או חכם לתלמיד שלמד, וכתוב כי השעורה אביב, והעד שאמר בחג שבועות בכורי קציר חטים. ואם זה הראשון נעשה בימי אביב השעורים, לעולם השני יהיה בימי תחלת קציר חטים, אז יבוא חג סוכות באסיף. רבינו בחיי - קבעה תורה חג פסח בזמן האביב שהוא זמן קציר שעורים, שהרי קנה השבלת נקרא "אביב" מלשון אב, כי הוא המוליד גרגירי החטה, וידוע כי כל מועדי התורה תלויים בזמנים, חג הפסח בזמן האביב, חג שבועות בזמן הקציר, והוא קציר חטים.. חג הסכות בזמן האסיף, לכך תקנו לנו ז"ל בתפלה ובברכות לומר: מקדש ישראל והזמנים, ולא המועדים, כלשון הכתוב לפי שכל המועדים תלוים בזמן. ועוד נקרא ניסן אביב, לפי שהוא אב לי"ב חדשים..
ב. אורות ישראל ח' א' - יסוד האמונה השלמה שבלב נובע הוא מתוך מעמק סגולת הנפש שבישראל. לעומתו מכוון קרבן העומר של שעורים, מאכל בהמה, הנוטה רק לרגש הטבעי. אחריו ועל גביו בא יסוד העילוי השכלי והלמודי. אמנם חולשת האדם גורמת, שבהיותו מוכשר למחקר שכלי יוחלש בו יסוד הנטיה האמונית, ובהיותו שלם באמונה הוא עלול למעט בהשכלה וחכמת לב. אבל תכלית דרך הישרה היא, שכל כח לא ימעט את חברו, ולא יתמעט על ידו, כ"א יתגלה בכל מלא עזו, כאילו היה הוא השולט לבדו. כח האמונה צריך שיהיה שלם כ"כ כאילו אין לו שום אפשריות של מחקר, ולעומת זה צריך שיהיה כח החכמה כ"כ מעולה ומזורז כמו לא היה כלל כח של אמונה בנפש. "אדם ובהמה - ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה".. מחובר הוא פסח לעצרת ע"י ספירת העומר שבבית המקדש, שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית, אל החטים, מאכל אדם, העלוי השכלי הרוחני, "עץ הדעת חטה היה".
ג. תהלים סח' – א-להים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות אך סוררים שכנו צחיחה. רש"י - מושיב יחידים ביתה - ישראל שהיו מפוזרין כנסם יחד איש איש מנדחו והושיבם בית שלם וכנסיה שלימה. מוציא אסירים בכושרות - הוציא את ישראל ממצרים בחדש שהוא כשר להולכי דרכים לא חמה ולא צנה. אך סוררים – מצרים. שכנו צחיחה - ונשארה ארצם ציה וצמאה. רד"ק - מוציא אסירים בכושרות, אותם שהיו אסורים בשלשלאות של ברזל הוא מוציא אותם מקשריהם.. בכושרות, הם השלשלאות והכבלים, והכ"ף כענין קו"ף 'קושרות', כי הכ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד..
ד. משלי לא' - ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך. אלשיך - כאשה הטווה בפשתים תשלח ידיה למעלה בכישור, אשר שם הפשתן להמשיך החוט למטה, כן תעשה נשמת אדם כי תרגיל ידיה הם אברי הגוף, להמשיך מלמעלה חוט השפע והקדושה בלי הפסק לבלתי נתון ריוח ליצה"ר לחול. מצודת ציון - בכישור - הוא הכלי שהפשתן כרוך בו ואין לו דומה. מלבי"ם – הכישור הוא עץ העב שאליו אוסרים את הנאסרים בכלא.. והוא ציון החומר העב האוסר ומכביד על הנפש, תשלח בו ידיה הפועלות מצות ומע"ט שבם תזכך את החומר ותתיר אסוריו.
ה. חגיגה יב: - אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו, ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו, משום ובלילה שירה עמי. מגילה יג. - רבי יהושע בן קרחה אמר, אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה. תמיד כח. - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל המוכיח את חבירו לשם שמים, זוכה לחלקו של הקב"ה, שנאמר מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר חן ימצא ממחליק לשון. משלי כח' כג' - מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון. מלבי"ם - הגם שדרך העולם שימצא חן בעיניהם מי שאינו מוכיח להם חטאתם וכ"ש אם יחליק לשונו לפאר מעשיהם ולהחניף, וכמ"ש האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, ולפ"ז ימצא המחליק לשון יותר חן מן המוכיח, אבל זה רק בתחלה, אבל אח"כ אם יבא העונש על המעשים הרעים, אז ישימו על לבם כי המוכיח הוכיחם לטוב להם והמחליק לשון עשה להם רעה, אז אחרי, ר"ל אחרי גמר הדברים וסוף כל דבר, אז המוכיח ימצא יותר חן מן המחליק לשון.
ו. ויקרא יט' - ואהבת לרעך כמוך אני ד'. אור החיים - ונתן טעם לדבר אני ה'.. על דרך אומרם שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך להיות שכנסת ישראל הם ענפי שם הוי"ה ב"ה דכתיב כי חלק ה' עמו. תניא לב' - והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקי' חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקי'. ולכן העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם.. וז"ש הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה.. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה.. להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל.. דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו.. וכמ"ש ברכנו אבינו כולנו כאחד. בראשית יב' – לך לך. שמות י' – בא.
ז. מדות הראי"ה - העלאת ניצוצות ד' - ההתעלות של הרשמים הנקלטים מבחוץ אל המרומים בשינה היא מעלתם. ועצם העליה הנשמתית, שבאה מפני ההעתקה מעסקי החושים החיצונים, וההגבלות שהסביבה מגבלת, היא מופיעה ברב חסד על כל העולם כולו, והרבה מדות, דעות, מעשים ורצונות, מתמתקים, עד שמשך החיים מתארך, וחוט של חסד הולך ומתמשך בעולם.